אני מחפשת כבר שנים(חשבתי שבגלל שאין לי אמא, אבל חברותי טוענות שגם הן, ולהן יש אמא) את האשה הגדולה ממני, הענקית, הרכה ובעלת העיניים הטובות שתיקח אותי לבין זרועותיה ושאצלה על הרגליים אוכל להניח את ראשי ולשחרר. אותה אני מחפשת. אם משהו יודע על מקום המצאות של אשה כזו שיגיד לי. כששיתפתי את חברותי בחיפוש הגשמי שלי, הן אמרו לי שאין דבר כזה, אולי בטיפול אם הוא ממש מצליח...ושם זה סטרילי, בחייים האמיתיים אין דבר כזה. מאוד הופתעתי לגלות. לא מבינה למה אין. לכולן יש צורך כזה, לכולן לא? אז איך אין דמויות כאלו לכולנו? אולי אחת לשניה פשוט נמלא את התפקיד הכלכך חיוני הזה...
שיר
רעב / נטעלי בראון
הניחו אותי ביער
אחותי שהיא אני
ואני, אבדנו ואבדנו
הכפלתי עצמי כי בדידות היא
החיה האמיתית
ובמעבה היער אף אחד לא דובר את שפתי
(מן הפה הדל לחוץ שופע חושך
מן החיק הקפוץ לחיך פוקח ניבים עתיקים).
הזכרון מצטמצם במשפט:
הרעב היה כבד מאוד (תאור)
אכלתי אכלתי ולא שבעתי (סיבה)
הניחו אותי ביער (תוצאה)
הניחו אותי ביער (חזרה)
הניחו אותי ביער (חזרה כפיתית)
אני חולמת על בית ממתקים זוהר
בפאתי היער
ובתוך הבית אישה רחבה
ועיניה רכות
נואה, המכשפה או (אישה יודעת) כמו שהיא בהתחלה תיקנה אותי עד שהבינה שזה לא יעזור לה..., אמרה לי שהדמות הזאת היא כבר כאן, קיימת, כל הזמן ורק צריך להפתח אליה ולהרגיש אותה. ומי זאת שאלתי והיא לא התבלבלה ואמרה "השכינה" ואהווו השכינה בכבודה ובעצמה...
אני לא מבינה בשכינות אבל גם אני מבינה שיש משהו כזה שקיים, תחושת הכלה רחבה כללית מאוד, אבל שהפרטית שבי יכולה להחבר אליה. יצאתי למסע של התחברות אליה, נאוה אומרת שצריך לחפש בפנים...אז נכנסתי לרחם שלי, היה שם נעים, מרווח מואר ומנחם, האמת, הופתעתי שאלו התחושות שהרגשתי. אחר כך המסע היה לפגוש את הילדה שבי, זאת שאין לי סבלנות אליה, ולהשייר אליה מבט ולדבר איתה, לראות מה צריכה...
המפגש היה מרתק, היא היתה מטושטשת, הוחלפה כל הזמן בדמות אחרת מחיי, אבל היא היתה שם ראיתי אותי, בת חמש ופתאום הבנתי שהגן הוא המפגש שלי עם הילדה שבי, התיקון הריפוי ושזה כמובן לא סתם שהגעתי לגן ילדים...זה שימח אותי להבין את זה. כל פעם משהו חדש וישן גם, עבודה לעומק לבתוך. היו דמעות ויש שמחה ויש המון עבודה עצמית...
מה שבטוח זה שאני מתאוששת.
אז אני האשה ואני הילדה, מה זה משק אוטרקי???
או שהשכינה היא האשה ואני הילדה.?.?.?.?
או מה לעזעזל כל הסיפור הזה?
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
2 תגובות:
אני חושבת שהדבר הכי דומה זה אחות גדולה. וגם לא באופן עקבי, אלא רק לעיתים ספורדיות. יש רגעים כאלה עם אחות גדולה שנותנים את הדבר הזה. אבל בעצם עם כל השאנטי אומרים לנו - אם אין אני לי מי לי...
מה זאת אומרת: אולי נהיה אחת בשביל השנייה. ברור, זה מה שאנחנו עושות, בתורות ובהחלפות. לפי התור של כל אחת להיות h קטן.
תודה לאלוהים ולאלה על כל החברות שלי שאני יכולה לשים עליהן ראש כשיוצא.
וברגעים אחרים, כמו אתמול נוהגת הביתה אחרי 12 שעות עם יולדת קשה במיוחד, מותשת רעבה, לבית ריק מבולגן ובלי אוכל, לשתי ילדות שצריך לתת להן ארוחת ערב ותשומת לב ולעצמי להכין משו להכניס לבטן ולהתרחץ, ורק מתה שמישהו יעשה לי תה, יוריד לי את המגפיים וייגע לי בשכמות הדואבות - אז מרגעים כאלה נבנית העוצמה שלי. החוסר הזה בונה לי חוסן. ונכון שזה לא נוח וכואב ועצוב לפעמים, אבל אז יכולה להרים טלפון לאחות לחברה וללכת לשים ראש.
הוסף רשומת תגובה