נחש בגן עדן

נחש בגן עדן

ישבנו כמו בכל יום בממלכתינו אשר בגן אל שולחן הפיקניקים האדום ושתינו קפה טעים, 'אילי' כמובן, וסנדויץ טעים במיוחד שרבקה הכינה לנו.
שמענו צעקה גדולה, וזה לא נדיר בגן ילדים, וגם "נחש נחש" זו צעקה מוכרת שנגמרת בסופו של דבר, בלטאה, או זיקית או אפילו תולעת גדולה... הסתובבנו שתיינו מיד וראינו, שני ילדים בארגז החול, אחד צועק נחש ומצביעה לכיוון המחסן, והשני בוכה בכי של כאב נוראי, ואז ראינו את הנחש בורח כל עוד נפשו בו. לא ענק, בערך 40 סנטימטר עם משולשים על הגב, אבל בשלב הזה ממש לא ידעתי עדיין שזה צפע... לא החלפנו מילה בניינו, אבל כל אחת ידעה בדיוק מה תפקידה. כאילו תירגלנו את הרגע פעמים רבות.

רבקה רצה לילד הבוכה והרימה אותו. מה היא עשתה מאותו רגע, לא ראיתי, היא רק אמרה שהיא הולכת להזמין אמבולנס. בלי לחשוב רגע הלכתי לכיוון הנחש. המחשבה היחידה שהיתה לי בראש היא שצריכה להרוג אותו כדי לשלוח אותו עם הילד לבית חולים. שמעתי פעם שזה מה שצריך, אז עשיתי....

ידעתי שאני צריכה לפעול מהר, שלא יעלם לי, אז לקחתי את הדבר הראשון שהיה בדרכי לצורך המפגש עם הנחשששש. היה שם את חפירה של הילדים, בראשי קיוותי שלפחות יהיה לי איזה מעדר אמיתי או משהו כזה. לא היה זמן, לא היה פחד שידעתי עליו, בתפקוד... התחלתי להזיז את ארגזי העצים שלשם ברח הנחש, ומתחת לאחד מהם הוא נעמד מולי, מגולגל ובעמדת תקיפה, כיוונתי את הדבר הזה שרציתי נורא שיהיה מעדר ופשוט התחלתי לנסות לחתוך לו את הצוואר, או גרון או מה שזה לא יהיה שם באברי הנחש, מתחת לראש. הופתעתי לגלות כמה זה לא פשוט וכמה זה עבה וממען להפרד. כשראיתי שהוא כבר לא נאבק עצרתי. ביקשתי צנצנת שהגיע תוך שניה ופשוט הכנסתי אותו פנימה ואז התחלתי לנשום. ראיתי פתאום את הגן, את הילדים שצופים בי, את הצוות והבהלה בעיניו... חזרתי מבועה במציאות. שמחתי לחזור ושהצלחתי. רצתי לשער לראות אם כבר האמבולנס הגיע אבל לא, הוא זז לאט, מידי לטעמי, במיוחד שהילד בוכה נורא ולא מפסיק לזוז ולבעוט והרי הוא אמור לא לזוז בכלל עד שיגיע לבית חולים.

אבל מי הגיע ראשון לשער, כתב חדשות, לרגע לא האמנתי שהכתב מגיע לפני הפינוי. התחושה של מאיפה לעזאזל הוא יודע כבר ומה השטויות האלה... הצלחנו לנפנף אותו עד שהילד סוף כל סוף יצא לדרכו, לא לפני שאמא שלו הגיע עם תינוקת שרק יונקת ושהאמבולנס לא היה מוכן לקחת אותה גם... וכך נשארנו בגן עם 35 ילדים מבוהלים, ותינוקת שלא יודעת לאכול מבקבוק.

תחושת ה"אולי זה חלום רע" או "האיך לעזאזל זה המצב?" חלפה מהר ועברה לנוכח הצורך להרגיע ולהסביר ולתת בטחון שהופר בגן העדן. הזמנתי את כל הילדים לספריה למפגש על הנחש, הם אפילו שמו לב שזה חרוז, מה שאני לא שמתי לב במצבי.

ישבנו בספריה והתחלתי לספר להם מה קרה, ומה עשינו ומה עכשיו. אחר כך שמענו את הילד שהיה עם הילד שהוכש והוא קבל מקום של כבוד לתאר את הארוע מהזוית שלו. אני לקחתי על עצמי לספר את הסיפור מעיני ומעיניו של הנחש.
כל היצורים החיים בגן הם החברים שלי, כולל הנמלים, החיפושיות, הג'וקים וגם העכבישים המסוכנים, וכמו שאחד הילדים אמר לי, גם האריות שבאפריקה ובכלל כל החיות.... גם הרעות וההורגות, הסבירו לי הילדים.
אז אני סיפרתי על הנחש, שנח לו תחת הצלחת שהיתה בארגז החול וישן, פתאום באו שני ענקים, ממש גדולים, זברה וג'ירפה, והזיזו לו את הכיסוי, הוא כלכך ניבהל שכל מה שרצה לעשות הוא לברוח, ולכן מה שיש לו לעשות זה לנשוך, והילדים מכירים את הרצון לנשוך כשממש פוחדים או כועסים. הסיפור הזה הצחיק והיה מוזר לילדים, אבל הם הבינו שיכול להיות שככה הרגיש. האפשרויות של טובים ורעים לא תפסה בסיפור שלי. סיפרתי להם כמה זה היה לי קשה להרוג את החבר שלי, ושהלוכדים המקצועיים לא הורגים אותם אלא מחזירים אותם לשדות הרחוקים ושגם לנחשים הערסיים יש זכות לחיות כמונו.בשיחה עם הילדים גם דברנו על מה אפשר לעשות כדי לא לפגוש נחשים, ואיפה הם אוהבים להיות...והדיבור הישיר והמחבר הזה גרם לילדים לחזור לשגרה מהר יותר ממה שאנחנו יכונו לחזור. האחריות וההבנה שבתוך גן העדן המוגן שלנו יכול נחש צפע לחכות בארגז החול, היא הבנה מטלטלת ומעמידה את תחושת המוגנות שיש לנו בדרך כלל בספק גדול.

התקשורת נורא הציקה, באה שוב ושוב ורצתה לצלם אותי מחזיקה מעדר... וכל מיני שטויות שכלו, ממש בכוח הינו צריכים להעיף אותם מהגן כדי שנוכל להתפנות לדבר עם הילדים.הכתב ששם את רגלו בשער ולא הניח אמר לי שאני גיבורה ושזו לא בושה. הוא אמר שבכל מיקרה הוא יכתוב, לפחות אומר את דברי.. וכל מניפולציה שיכל, כולל לראיין את הילדים בני השנתיים דרך הגדר.....

לקאן הפסיכולוג מתאר את המציאות שלנו כסיפור טוב וחשוב שאנחנו מספרים לעצמינו. המציאות, החיים השגרה הרגיל. ואזזזזז מופיע הממשי, הוא לעומת זאת לא קשור לכלום, הוא מה שקורה ללא הכנה: תאונות, אסונות, הכשות, מחלות נואיות, הוא הממשי מפלח את המציאות ומזכיר לנו שהמציאות שלנו היא רק סיפור. לקאן מגדיש את החשיבות שלנו לשמור על המציאות והוא מראה את החשיבות בסיפור הסיפור שלנו. כי לחיות בידיעת הממשי בכל רגע, זה מתכון לשגעון.
אבל אם חיים את המציאות שלנו, עם ההבנה שיש שם כל הזמן את הממשי, שלא תלוי בנו, שלא יודיע לפני שבא, שפשוט מופיע ברגע ושובר את כל המיבנה והסיפור והבטחון, החיים ,נראה לי הופכים, להיות יותר שלמים ופחות אשליתיים.

הארוע הזה כבר קרה די מזמן, מאז הרבה מים עברו בנפשי:
*מה שנשאר לי הכי חזק זה המזל הגדול שלי שלא הייתי בסיפור הזה לבד וכמה השותפות והחברות ו"השתיים" יקרים גם ברגעים שכאלו.
*הטירוף של התקשורת, וכמה לחץ הופעל עלי לשתף פעולה עם הפורנוגרפיה שבעיתונות ובכלל בתקשורת. ואת ההד שיש עדיין חודשים אחרי למי שפוגש אותי במושבה ומזכיר לי את הגבורה שלי עם הנחש, אפרופו כוחה של התקשורת...
*המשמעות והכוח וההשפעה שהיתה לתגובה שלנו כמבוגרים אחריים לארוע וההשתקפות על הילדים. להורים זה היה יותר קשה כמובן, אבל גם עליהם ראינו שכנראה עשינו שם משהו בסדר ונכון.

----- כי נחש צפע בארגז החול זה ממש קשה לספוג במציאות, רק הממשי יכול לקבל עליו ארוע שכזה....

טיול שורשים ליוון ולשמים ולאדמה

הספר של אמא נגמר בציטוט הבא
" הקרקע מושכת אותי מטה באלף שורשים. ברחמי ילד, זרע הבדידות, והשמש בשמים תילחם עליו, שיתסוס הצאצא הכי חזק שלי." הצאצא הזה אמור לשרוד את הידיעה של המוות ולא להשתגע מצד אחד ומן הצד השני לא לחיות את השדות הירוקים של התקווה שמצוירים על עורות נוקשים... ככה היא מתארת את זה בספר שלה.

נסעתי לטיול שושים ביוון שברחמי עובר מת. רציתי לבטל, אבל היה ברור לי שצריך להמשיך, לא חוזרים אחורה אני אומרת, לא משנים את העולם. נסענו למרות הכאב והאובדן והמכה הנוראית שקבלתי בעודי עומדת עם עפר והבנות באולטראסאונד, ערב יום כיפור, כדי שכולם ביחד יוכלו לשמוח בדופק של היצור הקטן שהצטרף את משפחתינו. אין דופק, הלב נקרע לשתיים, או ליותר, ההכי מפחיד קרה. ומה אני חשבתי כשלקחתי את כולם למעמד הכלכך לא בטוח הזה , לכל הרוחות איתי...

נסענו לא לפני שעפר היה שם איתי כמציל, לא לפני שקבלתי חיבוק אמהי מרבקה (שבחויה שלי יכולה להבין אותי מהכי קרוב לבפנים שיש), דיקור אצל נדב ותידרוך אצל גלו... הרגשתי מטופלת.

יוון, כלכך משמחת אותי, כלכך פשוטה ומובנת לי, כלכך יפה בפשטותה. צבע לבן, סיד וצבע כחול וגרניומים ובזיליקום בעציצים, זהו. וכמובן ים והרים ונוף הורס והאוכל, כלכך משמח, כלכך מדויק לי.
אז ביקרנו בבית או ברחוב של הבית של סבתא. כלכך הרבה זכרונות יש לי מהרחוב המכוער והמגעיל הזה אי שם באתונה. plissenose theka (רחוב פליסנוס 10). אנחנו עומדים שם, אני בוכה, הבנות מצלמות, לא יודעות בדיוק את מה. מגיחה השכנה המוזרה, שכשאני מספרת לה מי סבתא שלי היא מתנפלת עלי בחיבוק שלא מכבד ספייס, היא והיווניות הזקנות, לא שמעו על המושג, וגוררת אותי למכולת שנמצאת שם מאז ומעולם. האיש שם, אחרי שהיא מספרת לו מי אני, מחייך ואומר לי שאני דומה לה, הכי מחמיא והכי לא גם. הוא מחלק לבנות שוקולדים, הריח של הנפטלין חזק מאוד כמו בבית של סבתא ואנחנו יוצאים לרחוב ואני פתאום מרגישה, שצריכה לתקשר איתם, עם אמא וסבתא במקום אחר. שזה מאוד ארצי ולא מספק הנגיעה במקום שהיו בו פעם, ושאני לשם לא צריכה לחזור ושאולי אני כמו חמו יכולה לדבר ולפגוש אותם ממקום אחר.. אולי ואלי לא גם..

למלון הקטן שלנו הופיע ליזה, אמרה במייל שהיא החברה הטובה של אמא ואני לא ידעתי למה לצפות.
היא הופיע עם הבן שלה, הוא בן 30 כבר והיא סיפרה על הקשר שלה עם אמא. שהיו כמו שאני ורבקה עכשיו, אבל מגיל מאוד צעיר. היא הראתה לנו איפה עמדו לקחת ביחד את ההסעה לבית ספר, ועם איזה מוכר מאיזו חנות סובלאקי הן התחילו. איך היו יושבות לכתוב את הספר שלה בגיל מבוגר יותר, ואיך מלשתות תה, זה היה הופך לארוחות שחיטות שסבתא שלי מזינה אותם בעוד ועוד אוכל... איך הן עשו דיאטות מטורפות של שבועות ואיך שברו אותן בעמידה על סיר עוף שסבתא שלי הביאה "מהפורנו" (המאפיה) באותו רגע.
המפגש מאוד שימח וריגש גם את הבנות שכלכך נעלבו שהדוד שלי לא רוצה לפגוש אותן והן חגגו על היחס החם שקבלו בעיר הענקית והמאוד לא מוכרת להן. לא יכולתי שלא להתכווץ לנוכח המחשבה שהאשה הזו בגיל של אמא שלי בדיוק, ולו יכלו הבנות שלי להכיר אותה והיא אותן, לו לו לו לו ....

את פרק מויסיס, דוד שלי, אפשר לסכם כהצלחה גדולה. בסופו של דבר הוא פגש ואף יצר קשר משמעותי וחם וקרוב עם הבנות. נתן להם מתנות והיה מקסים כפי שידעתי שהוא.
המפגש איתו היה קולח ונעים וקרוב. נזכרתי כמה הוא מיוחד ושווה. כלכך שמחתי שלא ויתרתי עליו למרות כל הקושי ולמרות המגבלות והוא לא רוצה לראות את הבנות... אי אפשר להבין מרחוק דברים שהבנתי מיד כשנפגשנו. שמחתי שרבקה התעקשה להראות לי שזו טעות לוותר ולהעיף אותו למרות שהוא כזה בררן ומוזר ולא ברור.

אז קבלתי כהרגלי מה שרציתי, טיול עם הבנות ועפר ביוון, דניאל לגמרי השתלבה בשושלת הנשית שלי, עפר היה האם ואחות והעוגן והשמחה והבטחון והאהוב והכל, ואני לא הצלחתי לשמוח, אבל הצלחתי להיות בחוויה המאוד מיוחדת וחשובה לי ולכולנו.
המחזור לא הגיע כל ה10 ימים, כל הזמן הרגשתי שכמעט, שאולי והנה... ביום שחזרנו הוא הופיע והגוף שלי, שכנראה אפשר לסמוך עליו, עשה את עבודתו והוציא את הכל מעצמו. גם זו חויה לא פשוטה. אבל איך שזה יצא, נכנסה השמחה. אחד לאחד. איזה מזל שיש בי עוד שמחה. ברגעי הכאב והאובדן אין לה זכר.

כשחזרתי הרגשתי צורך עז לפגוש את נאוה, המכשפה שלי, הרגשתי שלה יש דרכים ליצור מפגשים עם סבתא ואמא ואכן היא יצרה. אמא באה אליה, כי אני לא מצליחה להביא אותה, ואמרה לי שהמתנה שלה אלי היא השמחה. ושהלכה אז כדי שאני אוכל ליצור יש מאין... לא ממש הבנתי את ההסבר עד שעפר חיבר את הסיפור שלה ושלי.

אז אולי היא הלכה וככה העבירה אותי את טבילת ידיעת המוות, ואני הצאצא החזק שלה ששרדה את החיים והצליחה לחיות בשמחה ובידיעת המוות גם. ואולי אין קשר בין השניים ואי אפשר להסביר למה הלכה.
בכל מקרה המפגש דרך נאוה, למרות שלא נאמרו דברים קשים או רעים, להפך, השאיר אותי עצובה ומבולבלת, בודדה וקטנה מאוד.... לערב ארוך אחד.............. עד ששוב חזרתי לעצמי שלי, לשמחה ולתחושת איזה מזל למרות הכל יש לי. גם אם יש מאין וגם אם אין מאין וגם אם יש מיש.

רק לסיום קבלתי מדוד שלי סלסלת אוכל מקש, שהיתה של אמא, סלסלת אוכל לבית ספר, שבתוכה כתוב בכתב ילדותי ANNA KOSTIS.
לחיים.