מה אני עושה כשאני כבר גדולה

מסתובבת בעולם כבר זמן רב ועסוקה במה אנשים עובדים. איפה הם בחרו, או לא בחרו, לבלות את רוב שעותיהם מחוץ לבית. התגובות של האנשים מאוד מתגוננות... אולי כי אני שואלת מאיים, או אולי ויותר סביר, שהם לא כלכך רוצים לראות שהבחירות שלהם הן מוזרות ולא כלכך משמחות...
יש ששואלים אותי ומה את עושה??? אני גננת. ישר התגובה היא צחוק ושמחה גדולה שהם לא בחרו לעשות את מה שאני עושה ושזה טרוף לבלות עם ילדים כלכך הרבה זמן מהיום, טוב וזה מסביר בברור שהם לא מבינים דבר וחצי דבר, או שלכל אחד יש את מקומו בעולם ותפקידו, יגידו השנטיבנטים. ריבקה אומרת משפט "שלא לזה (למקצוע הקודם שלה) היא באה לעולם", זה תמיד הפליא אותי המשפט, מה לכל אחד יש את הדבר שלשמו הוא בא לעולם? די מקומם לא? אולי כי אני כן מבינה על מה היא מדברת. הדבר הזה שהוא מדויק לאותה אישה או גבר, הדבר הזה שנמצא על הקו היחודי שלו.... שזהו המקום שבו היא יכולה לתפתח ולהתקדם במושגים שלה... חייב להיות מקום כזה.

אני בגן אשת החוץ והסידורים, אז יש לי מגע וקשר עם הרבה אנשי מקצוע כל הזמן. אהרון בעל המכולת, בכלל לא יכל לענות לי מרוב שזה "ככה זה" כבר כלכך הרבה שנים, ומכיון שאני כה אוהבת אותו, לא נכנסתי בשאלות עליו. יש בניינו כבוד הדדי ואני לא רציתי שירגיש שאני מפקפקת בחשיבות המכולת. אני גם לא מערערת בכלל בחשיבות של כל העבודות בעולם, לפחות על רוב המקצועות. זאת לא הנקודה, אלא למה מישהו בחר להיות מה שהוא היום ולא משהו אחר, אם ההנחה שיש לנו בחירה כמובן ויש מי שיתעקב על הנקודה הזאת ויטען ששם התשובה לשאלה המעצבנת שלי... (כמו עפר כמובן)

כשעבדתי כסגנית מנהל "באורנים", מעון לנערות במצוקה בירושלים, המנהל שאל את כל מי שבא לראיון את השאלה המוזרה הזאת:" מה מביא אותך ומה יש לך לחפש במעון לנערות במצוקה?" גם אותי הוא שאל, למזלי החירטוט שנתתי לו עבר אותו. אבל כל התקופה שלי שם, חמש שנים, לקח לי להבין מה אני עשיתי שם ולמה עלי להמשיך למשהו אחר. הבנתי שאני באתי מצד אחד להתחבר לנערה במצוקה שלי, ושאני מזדהה מאוד עם הנערות, ומצד שני לעשות תיקון של תפקיד האמא החורגת המיטיבה שכלכך רציתי שתהיה לי (וגם בסופו של דבר, היתה לי). המעון גם הביא לי בעוצמות את הצורך ללכת לטיפול אנליזה לארבע שנים, מה שלא יכולתי לדמיין לפני שעבדתי עם כלכך הרבה כאב מול אמהות והתבגרות. למדתי המון על עצמי.העיסוק בפטולוגיה ובתיקון היה בדמי, עד היום אני נמשכת לעזור לכל מי שרוצה לעזור לעצמה. אני לא עסוקה בלשכנע אנשים שירצו, אבל מי שרוצה אני מיד שם מגויסת למשימה. המעבר לגן ילדים הפתיע אותי, לא יכולתי להבין אותו בהתחלה כשרבקה הציעה לי להיות שותפה שלה בגן ילדים. היה ברור לי, בעקבות ניסיוני, שהתשובה תגיע, גם אם אני לא מבינה מיד מה אני עושה כאן, הרגשתי שאיתה אני יכולה לעשות הכל ושזאת סיבה מספיק טובה, גם אם גננת אני לא ממש יודעת להיות, אני אלמד....
ההבנה שאני עייפתי מהעיסוק בתיקון אחרי שהעוול נעשה, ועברתי להשתתף בייצירה הבריאה, מאוד שמחה אותי, וסימנה לי שאני במקום הרבה יותר טוב עם עצמי.
בהסתובבויות שלי עם השאלה בעולם, המקצוע היחידי שלא היתה לי שאלה עליו היתה מילדת או דולה. את המקצוע הזה אני מבינה. הכי קרוב להשתתפות בבריאה שיש. אם לא להיות האשה היולדת, ורק מעטות הפכו את זה למקצוע, אז להיות וללוות ולהשתתף בבריאה נראת לי בחירה מובנת לגמרי. שבוע שעבר הייתי בגן שלנו (של רבקה ושלי), בארוע דולות. לא הבנתי הרבה מהדיבור המקצועי, אבל מאוד שמחתי לראות שהמקצוע הזה תופס נוכחות ושיש התפתחות והבנה בצורך של הפונקציה הזאת בחיינו. הזדעזעתי לשמוע שיש בתי חולים רבים בארץ שלא מאפשרים לדולות להכנס ללידות כי הם שומרים על המילדות שלהם מפני לקיחת מקומם ליד הנשים היולדות. זה נשמע לי טירוף, ימי הביניים, ועוד כל מיני תחושות אבסורד וטימטום. הדולות נראו לגמרה שלוות ומכירות את הפרוצדורות של קיומן במרחב הציבורי, ונראה שהן נחושות לא לוותר לטימטום ולמצוא דרך לשנות את הגזרות המוזרות הללו. מסכנה נוספת מהערב היתה שברור שצריך ללדת בבית, כל מי שיכולה.
שאלתי את העורכת דין, היא הביאה לי טעונים שונים כמו: מישהו צריך לעשות את זה, או זה מאוד חשוב לשמור על הצדק (אסור להגיד לי את המשפט הזה, כי אני למדתי תואר שני בקרימינולוגיה וברור לי שאין שום צדק במלאכתם של עורכי הדין!) לא נכנסתי איתה לדיון רק שמעתי והנהנתי, היא היתה כלכך עסוקה בלהוכיח שהיא צודקת, שזה אמר את כל התורה על רגל אחת. יצאתי ממנה ושמחתי בליבי שלא בזבזתי את כל שנות האוניברסיטה שלי על המקצוע היוקרתי והכלכך נוראי הזה. עברתי לקצב, יהודה פלדנשטיין, שמכין לי את הטבע עוף לגן. איתו עכשיו יש לי יחסים טובים, אחרי שהצלחתי לגמול אותו מלהתחיל איתי כל פעם שאני נכנסת לקצביה, הם חבורת שובינסטים מזעזעת, ובכל זאת אני והוא יש לנו דיבור. שאלתי אותו איך הוא בחר להיות בתוך הסירחון והדם והגוויות האלו כל היום?? איך? הוא אמר שזה עסק משפחתי ושהוא כבר שנים שם.. טוב אמרתי, לא מבינה עדיין איך זאת הבחירה שלו.
ככה עם החשמלאי, איש התנורים, העובד בחנות ירקות, השכנים מהמשתלה, כולם, אף אחד לא אמר לי שזה הבחירה המעולה שלו, שהוא מרוצה ושמח עליה עד עצם היום הזה. אני בטוחה שיש כאלו אנשים, מאוד אשמח להכיר אותם. זה קצת מדכא אם באמת המציאות היא שכולנו התגלגלנו למה שאנחנו עושים רוב שעות היום מתוך אילוצים, אין ברירה, בחירות שלנו כמתבגרים שלא ידענו כלום על כלום....
ברור לי שהחיים הם גם בהתגלגלות אבל נראה לי שתחושת הבחירה ויכולת לעשות כל מה שנרצה, מאוד תעזור לחיינו להראות אחרת.
לחיים. הארכאולוגית, הקרימינולוגית ,והגננת .....

המכשפות נכנסו לחיי

הדבר הכי חדש ומרגש שקורה לי בימים אלו היא ההבנה שיש בתוכי את היכולת להיות וליצור קשר עם השושלת הנשית שלי. מכיוון שהשושלת שלי נקטעה כלכך בפתאומיות (ואומרות לי נשים שיש להן אמא וסבתא, שזה לא בגלל זה) החיבור שלי לשושלת שלי היה מקוטע ולא ממש ברור. בעיקר משהו של פעם וחוסר הבנה של מה תפקידה עבורי כיום ולאן ומה יש לי לעשות איתה, תקיעות וקבלה שככה זה.

סדנת הפיילוט שהייתי בה שנקראת מחרוזת פנינים שגלו ונאוה חברותי המכשפות העבירו, וגלו מתארת אותה ישירות על גלי האינטרנט בלי להתבלבל, במושבה חופשית, זרקה אותי לתוך עולם שחייתי לצידו, שאין לי דרך או שם אחר לקרוא לו חוץ מ"מכשפות".
כשהגעתי לפרדס חנה ופגשתי את גלו לראשונה ונתתי לה לקרוא את ההגיגים שלי , היא אמרה לי בשיא הרצינות "אז תלכי לנאוה והיא תאפשר לך לדבר עם אמא שלך, מה את לא רוצה לפגוש אותה?" אני נפנפתי את גלו והדיבורים השנטי-בנטים האלו בהינף מבטל והמשכתי בחיי הארציים. חמש שנים בפרדס ואחרי הסדנה ההזויה הזאת, אני מבינה שאני לא מבינה כלום, תחושה מוזרה ולא מוכרת לי במיוחד. אני חייבת להגיד שגם תחושה מרגשת ומשמחת של מקום ללמוד ולהתפתח. הטענה המפתיעה של הסדנה, (אם הבנתי נכון, וזה לא בטוח בכלל), היא שלכל אישה (ולדעתי גם גברים, צריך לשאול את המכשפה) יש נשים מהשושלת הנשית שלה שמלוות אותה ושומרות ומנחות אותה בדרכה. היא רק צריכה להיות מודעת אליהן ולאפשר להן לדבר ולהיות.
אני שנים הייתי בסקפטיות וב"המלך הוא עירום" וכל מיני כאלו... עכשיו לא שאני באמת מאמינה שיש או שאין מלאכים, לא יודעת אם התקשורים הם מציאות או בדיוק מי אומר אותם, אבל מה שכן הבנתי שזה ממש לא משנה לי. אני מאמינה לגמרה לנאוה ולגלו באופן מוזר ולא אופייני לי. מאמינה לתדר (זאת מילה מכשפית חדשה שמשתמשים בה) לתמיכה לטיפול לריפוי שיש בכל מה שנעשה במסגרת המכשפות הכלכך לא מובנת הזאת. אני כנראה השתנתי, כי הן ממשיכות לעשות את מלאכתן מאז שאני כאן.
בעודי יושבת בסדנה ונאוה נותת הנחיות לאפשר למישהי מהשושלת הנשית שלנו לבוא ולהגיד לנו משהו (הכל במדיטציה כמובן) אני פתאום מבינה שאם אני אמלא אחר ההוראות, ושזה אכן אפשרי, תופיע כאן אמא שלי ותתחיל לדבר איתי..... מיד התחלתי להזמין את סבתא שלי "יקה" כמו שאני קראתי לה, שעל שמה אני נקראת "אסתר" או "אסטרו" כמו שהיא קראה לי כשעוד היתה בחיים. אז עלו לי ריחות וזיכרונות חזקים ממנה ומהביקורים שלי ביוון, עלו לי תחושות וגעגועים... אבל היא לא באה. היה ברור שכל החוויות שעולות לי הן ממני ולא מבחוץ, אם יש הבדל בכלל, גם על זה יש שאלה במכשפות. הבנתי שאני מתחמקת ושברור שמי שתבוא אם אני אפתח את הערוצים, תהיה מי אם לא - אמא. כלכך נלחצתי שכל המדיטציה אמרתי לעצמי "רק שלא תבוא, רק שלא תבוא, רק שלאאאאאאאא תבוא. ואכן למזלי וכמו שגלו אומרת, "היא תבוא רק אם את באמת רוצה", ולמזלי לא רציתי והיא לא באה, איזו הקלה.
אבל השערוריה היא האפשרות שאם אני ארצה, היא תבוא. אני לא יכולה לתאר במילים את גודל המהפך עבורי של הבנה הזו. מהההההההה?? אני יכולה לדבר עם אמא שלי, היא זמינה, שם, כאן, לא יודעת איפה, היא רוצה ,יכולה ,מלווה, נמצאת בשבילי... כל השנים האלו שאני כלכך בודדה ואבודה ומתגעגעת עד אימה ?????
אז לפי המכשפות התשובה היא חד משמעית כן!
שוב המלך הוא ערום, שוב ה "נו באמת...." ובכל זאת ברור לי שאני לא יכולה להעיף את זה כמו פעם. מבינה שזאת מציאות חדשה שאני נמצאת בה פתאום.
אז איך שאני מרוצה מעצמי שהצלחתי לא להביא את אמא אלי, נאוה ניגשת אלי בשיא הרצינות ואומרת, "אמא שלך באה אלי וביקשה שאני אמסור לך מסר ממנה" אני נושמת עמוק, לא יודעת אם לצחוק או לבכות, אם להאמין או להעיף, והיא ממשיכה "היא בקשה שתשחררי אותה ואת עצמך" מה????????? איך? למה ? ממה? נאוה בסבלנות מסבירה לי שהיא הרגישה מאוד אשמה על איך שעזבה אותי ושהיא שומרת עלי מקרוב מאוד ושהיא רוצה ומוכנה לעבור הלאה לרמות גבוהות יותר ושהיא מבקשת ממני לשחרר אותה, ושזה ישחרר אותי ויחזיר לי אותה כמלווה יותר חופשיה וטובה בשבילי.

מאותו רגע אני מתנהלת כאילו השתנה משהו מהותי בקיום שלי, לא שרצתי לשחרר את אמא. זה העלה לי מלא פחדים וחששות מצד אחד, אבל גם אני מהר מאוד הבנתי על מה היא מדברת, לא במכשפות, בהבנה שלי שצריכה לשחרר אותה ולצאת לדרכי. הדבר הראשון שעשיתי הוא לחזור הביתה ולספר לבנות שלי על אמא שלי, על הילדות, על סבתא שלי. הבנתי שחסכתי מהן את כל הסיפורים, את כל החיבור שלהן לשושלת, כי הכל רווי וטבול בצער וכאב וסיפורים קשים של יתמות ושואה וגעגועים קשים ושל ילדה קטנה שאיבדה את אמא שלה. רציתי באופן אינסטינקטיבי ולא מודע לחסוך להן את כל הסיפור הטרגי והמזעזע הזה, למה זה טוב, בשביל מה? הבנות גמעו הכל בשקיקה. ראיתי איך הכל מלא גם בצחוק ובסיפורים שצצו לי מלפני שאמא נעלמה לי, הסיפורים קשים ככול שהיו, היו מלווים ושמורים בתוך החיים שלי היום, בתוך היותי אני, והבנות שמחו ורצו עוד ועוד. שם עם הבנות זה היה קולח כלכך שרק זה בפני עצמו שינה את מהות השושלת לתמיד. בשנה למותה, עברו כבר 35 שנה, עלינו כולנו לקבר שלה, בפעם הראשונה. ישבנו על הקבר, סיפרתי להן עוד עליה ועל הקושי שלי עם הקבר והתחושה ש"כאילו היא כאן" הקראנו את הפרק הראשון מהספר שכתבה שהיתה בת 26 ביוונית, על זבובה שחיה יממה בתוך חדר של זקנה... היה כלכך מדהים וביחד ומרגש שלא זלגה לי אפילו דמעה אחת מרוב אושר ושמחה על התפנית שקרתה בשושלתי הקטנה.
ישר עלה בי הצורך העז לקחת אותם ליוון, להראות להן את הכל, את הבית של סבתא, הריח במסדרון, המסריח והכלכך מוכר וכואב. האוכל היווני, הקפניו, השפה וגם את הדוד שלי מויסיס, אח של אמא, שהוא הזכר האחרון ליווניות שעדיין חי. הזמנתי כרטיסים, בלענו את המחיר הגדול עלינו בהרבה, לטובת טיול שורשים ליוון. אני כולי התרגשות. הדוד שלי רק אמר אחרי שקנינו כרטיסים לכולנו, שהוא ישמח לראות אותי ואת עפר, אבל שאת הבנות הוא לא יכול לפגוש, מכיוון שהוא חולה לב וזה לא באפשרותו... זה כלכך העליב אותי, רציתי להעיף אותו לתמיד, אבל רבקה, חברתי הטובה בעולם, הזכירה לי, שאני מובילה ושאני יכולה להשיג מה שארצה, רק צריכה לכבד אותו וללכת לשם עם עפר בפעם הראשונה ושמאוד יכול להיות שהוא בסוף יראה ויכיר את כולנו. גם את זה לא חסכתי מהבנות ודברנו שזה מעליב ולא מובן, והסכמנו שהבנות ישארו עם דניאל (ביתנו החצי מאומצת, שזה סיפור בפני עצמו) בחוף ליד ושאנחנו נלך לפגוש ולנסות להבין מה הסיפור של הדוד המטורף הזה, שהוא אח של סבתא שלהן, ושלי יש זיכרונות ותחושות של קירבה ואהבה מאוד גדולים אליו, הוא תמיד היה טיפוס לא ממש מובן, ואולי על כך אני כלכך אוהבת ולא מוכנה לוותר עליו.
מרגישה שצריכה לעצור כאן, רק אוסיף שאני מתכוונת להרים טלפון לנאוה ולהתחיל מסע של טיפולים, שלא יודעת לאן הוא יקח אותי, רק מבינה שאני על המתנה וההזדמנות הזאת, לאלוהים יודע מה, אני לא מוותרת. הולכת להניח את ראשי, גופי, נשמתי בידי המכשפה הכי לא מפחידה וטהורה שפגשתי ואני כבר יודעת שאני לא אצטער על זה. על החיים ועל המוות.......
ומי שיגיד שאולי, קצת, יכול להיות ש... השתגעתי כנראה לא ממש טועה....

מתחילה ליבלוג אליכם...

מתחילה ברגעים אלו לכתוב את הבלוג שלי. אני ממש לא מבינה בשביל מה אני צריכה בלוג. עפר לוחץ, ממש ,ואומר שזה מה שאני עושה כבר שנים, עוד ליפני שהיה דבר כזה בלוג, וש"הגיגים קיקה" זה בלוג אם אני רוצה ואם לא. הוא הקים לי את הבלוג שמחכה לי כבר כמה שבועות שאני אתפנה לשבת ליכתוב. בזמן הזה כל מה שאני מדברת איתו (עם עפר) הוא אומר לי לכתוב בבלוג....במחשבות על הבלוג, ניסיתי לחשוב מי הם הקוראים שלי על גלי האינטרנט וישר נלחצתי, אז למי אני כותבת, מי יקרא ומה מתאים וישר ויתרתי....אפשר להזכיר שמות בסיפור עם הכלב, או שזה לא מתאים ויפגע בפרטיות של הדמויות?שוב על אמא שעדיין מתה ועל הביקור העקיף שלה אלי דרך נאוה המכשפה שהביאה אותי לסדנא להתחברות לשושלת הנשית שלי...? או על אבא שלי שגם כבר ממש מת ושפוקד אותי בחלומות? אולי על הרצון הגובר שלי בילד ועל חוויות המורכבות והמאכזבות ברופא הנשים, (שברור שצריך להיות אשה), איך לא עליתי על זה קודם (עפר רוצה את הקרדיט גם על זה שהוא אמר לי שאני צריכה אישה...). או על המכשיר של הבדיקה הממוגרפית שברור שאינו מוטעם לגופתה ותבונתה של אישה....
מבינה שצריכה לכתוב לעצמי....ככה, זו הדרך היחידה שזה יעבוד. עפר ורבקה והעולם יצנזר....מבינה שצנזורה חייבת להיות אבל אני לא הבת אדם לעשות אותה ועוד תוך כדי כתיבה. גם את הצורך לתקן שגיאות כתיב אני משחררת,גם זה גדול עלי. אז במגבלות אלו יוצאת לדרך.שמחה להזמין אתכם להצטרף לבלוג החדש של קיקהההההההההההההה...............