תודה לי וסליחה לי
רגע של חסד.
אני בחופש לא רק שישי שבת אלא עד יום שני...
שישי בבוקר יקיצה טבעית...
עפר בטאיצי וכותב דוקטוראט
דניאל ישנה את שנת המתבגרת שלה, כבר עשר וחצי בבוקר
זואי מטפסת את מצדה בטיול חוג סיירות אי שם
ואנקו אצל חברה.
אני אחרי תה, עם לאבנה וזעטר, חיממתי לי פיתה בתנור והמחשב צועק לי. מזמן לא כתבתי, כמעט אחרי הטיול למדבר האחרון, עם הציוד על הגב והעקרב הצהוב והמסוק לחילוץ והסוף הטוב. אבל לא כתבתי ועכשיו זה מרגיש כבר לא שייך לכלום. יש דברים שהברזל החם יפה להם.
רוצה לכתוב על הפערים שיש לי בין האני קיקה לאני גם קיקה.. פערים כל כך גדולים וכלכך פעורים שהאני שלי מתקשה להכיל את שתיהן ביחד.
אז יש אותי- קיקה האשא בת הארבעים החסונה והגדולה בעלת היכולות והכוחות להתמודד ולהיות גדולה ואיתנה ורכה וכל מה שרק צריך. אותה אישה יצירתית שיכולה לכתוב שירים בשניות, להמציא המצאות, לפתור בעיות מורכבות לראות את מי שמסביבה להשרות בטחון ולהביא שמחה לעולם... בעלת סופר אגו מפותח ויכולות לפעמים לא ממש רגילות... יש האומרים. אותה אני ממש אוהבת, קצת פרועה וקצת חסרת טאקט, שיכולה להגיד דברים שאחרים לא יכולים כי זה נשמע ממנה אחרת... או שלא, אבל יסורי מצפון זה לא מפותח אצלה... בקיצור אני אחדול כאן מלפאר את עצמי, גם אני יודעת, אולי, שיש לזה גבול של טעם טוב למרות שזה מהנה, אין מה להגיד...
ויש אותי גם - הילדה קיקה בת החמש. אני אבודה, בודדה, שצריכה שיראו אותי באמת... צריכה חיבוק, צריכה מגע... צריכה וצריכה וצריכה... מפחדת מהפחד בעיקר. חייבת שמישהו גדול "יאזין אותי" וישמור עלי מפני לא ברור מה....
אני נעלבת מהר נורא ומפרשת לא נכון סימנים מהמציאות.
אני רכה מבפנים אבל בחוץ קשה וקוצנית, ערנית לכל שינוי ופגיעה אפשרית, עסוקה בעיקר בפיתוח מגננות מהעולם האכזר. יש לי על מה לשמור ואין מי שיעשה את זה, הבטחון נעלם ברגע, החוויה שלי כילדה בת חמש היא ההשרדות.
המעברים בין השתיים מהירים ומפתיעים, העירבובים קטלניים ולא מובנים. תמיד היו פערים ותמיד היו בי שתיים, אבל היחס והדומיננתיות שלהן השתנתה עם הזמן והמון.
אחרי 4 שנות אנאליזה ועבודה קשה אני מרגישה שה"אניות" שלי ניפגשו והכירו ולמדו לקבל ולפצות אחת על השניה. רוצה לעשות מקום לשתיהן, באופן ברור אוהבת להיות בגדולה שבניהן, שמה הרבה יותר קל ובטוח ונעים. את האני בת החמש אני יודעת שצריכה לקבל ולאהוב ולחמול לה ולהיות לה כל מה שאני יודעת להיות לאחרות, אבל לעצמי זה יותר קשה. היא כלכך תינוקית ולא בוגרת, כלכך פגיעה ולא הגיונית, כלכך חשופה וקוצנית, אפשר לחשוב... סתם בכיינית.
אני רואה את העירבוב של שתיהן בשתיהן, יודעת שאין הפרדה ממש, שזאת.. אני... אבל התחושה של הפער היא של שתיים כאחת. ביחד הן הרבה, לבד הן חיוורות, בעיקר הילדה. עדין רוצה לוותר על הילדה, להפרד, לעבור הלאה להמשיך עם האשה, כמה אפשר להשאר ילדה???
אולי לכולם יש פערים בין שתיים ואולי זאת התוצאה של הפגיעה הישירה שקבלתי. אני מרגישה שאצלי ממש אפשר לתת גיל לילדה, חמש. זה נעצר ברגע נתון, בשניה בזמן, בשבריר רגע ששינה את ההסטוריה. אותי, את הוויתי.
בגן יש ילדות בנות חמש, אני מסתכלת עליהן והן כבר ממש ענקיות, יש בהן הכל ממש מדהים איזו עוצמה ואיזה כוחות וגודל ויכולות הבנה ויופי ותמימות והכל. והן גם כלכך קטנות וחלשות וזקוקות ופורצות בבכי קורע לב כי העליבו אותן ואבודות וחסרות אונים ותינוקיות כמו גורי חתולים... ורכות וקשות.
אני רוצה לעצמי, להיות יותר אמפטית לילדה שבי, ברור לי שהיכולת הזאת היתה נרכשת אם היתה אלי אמפטיה מהאשה בת הארבעים שלעולם לא היתה לי... עכשיו אני אולי יכולה לעשות תיקון דרך הבנות שלי, ודרך אני לעצמי...
אז את שומעת!!! את עם האוזניים הקופפיות לפני הניתוח, הבכיינית שכולם אמרו שהייתי, הצמודה לאמא כאילו אין מחר... הפרועה והלא ממושמעת, עקשנית אמרו עלי "דיסקולו" ביוונית הפרוש "ילדה קשה, בעייתית"...
הילדה שלא בכתה כשאמא מתה, הילדה ששמרה הכל בבטן ורצה ורצה ורצה שעות באצטדיון...
אז את שומעת, אותך אני רוצה להפוך לחלק אחד ממני, אהוב ומקובל ושלי, כמו כל שאר החלקים שלא יכלו להיות מה שהם היום בלעדייך. אפילו להודות לך אני צריכה, נוסף לכל הצרות, להודות.
תודה, ובעיקר סליחה על היחס המעיף והחסר סבלנות שלי .
רגע של חסד.
אני בחופש לא רק שישי שבת אלא עד יום שני...
שישי בבוקר יקיצה טבעית...
עפר בטאיצי וכותב דוקטוראט
דניאל ישנה את שנת המתבגרת שלה, כבר עשר וחצי בבוקר
זואי מטפסת את מצדה בטיול חוג סיירות אי שם
ואנקו אצל חברה.
אני אחרי תה, עם לאבנה וזעטר, חיממתי לי פיתה בתנור והמחשב צועק לי. מזמן לא כתבתי, כמעט אחרי הטיול למדבר האחרון, עם הציוד על הגב והעקרב הצהוב והמסוק לחילוץ והסוף הטוב. אבל לא כתבתי ועכשיו זה מרגיש כבר לא שייך לכלום. יש דברים שהברזל החם יפה להם.
רוצה לכתוב על הפערים שיש לי בין האני קיקה לאני גם קיקה.. פערים כל כך גדולים וכלכך פעורים שהאני שלי מתקשה להכיל את שתיהן ביחד.
אז יש אותי- קיקה האשא בת הארבעים החסונה והגדולה בעלת היכולות והכוחות להתמודד ולהיות גדולה ואיתנה ורכה וכל מה שרק צריך. אותה אישה יצירתית שיכולה לכתוב שירים בשניות, להמציא המצאות, לפתור בעיות מורכבות לראות את מי שמסביבה להשרות בטחון ולהביא שמחה לעולם... בעלת סופר אגו מפותח ויכולות לפעמים לא ממש רגילות... יש האומרים. אותה אני ממש אוהבת, קצת פרועה וקצת חסרת טאקט, שיכולה להגיד דברים שאחרים לא יכולים כי זה נשמע ממנה אחרת... או שלא, אבל יסורי מצפון זה לא מפותח אצלה... בקיצור אני אחדול כאן מלפאר את עצמי, גם אני יודעת, אולי, שיש לזה גבול של טעם טוב למרות שזה מהנה, אין מה להגיד...
ויש אותי גם - הילדה קיקה בת החמש. אני אבודה, בודדה, שצריכה שיראו אותי באמת... צריכה חיבוק, צריכה מגע... צריכה וצריכה וצריכה... מפחדת מהפחד בעיקר. חייבת שמישהו גדול "יאזין אותי" וישמור עלי מפני לא ברור מה....
אני נעלבת מהר נורא ומפרשת לא נכון סימנים מהמציאות.
אני רכה מבפנים אבל בחוץ קשה וקוצנית, ערנית לכל שינוי ופגיעה אפשרית, עסוקה בעיקר בפיתוח מגננות מהעולם האכזר. יש לי על מה לשמור ואין מי שיעשה את זה, הבטחון נעלם ברגע, החוויה שלי כילדה בת חמש היא ההשרדות.
המעברים בין השתיים מהירים ומפתיעים, העירבובים קטלניים ולא מובנים. תמיד היו פערים ותמיד היו בי שתיים, אבל היחס והדומיננתיות שלהן השתנתה עם הזמן והמון.
אחרי 4 שנות אנאליזה ועבודה קשה אני מרגישה שה"אניות" שלי ניפגשו והכירו ולמדו לקבל ולפצות אחת על השניה. רוצה לעשות מקום לשתיהן, באופן ברור אוהבת להיות בגדולה שבניהן, שמה הרבה יותר קל ובטוח ונעים. את האני בת החמש אני יודעת שצריכה לקבל ולאהוב ולחמול לה ולהיות לה כל מה שאני יודעת להיות לאחרות, אבל לעצמי זה יותר קשה. היא כלכך תינוקית ולא בוגרת, כלכך פגיעה ולא הגיונית, כלכך חשופה וקוצנית, אפשר לחשוב... סתם בכיינית.
אני רואה את העירבוב של שתיהן בשתיהן, יודעת שאין הפרדה ממש, שזאת.. אני... אבל התחושה של הפער היא של שתיים כאחת. ביחד הן הרבה, לבד הן חיוורות, בעיקר הילדה. עדין רוצה לוותר על הילדה, להפרד, לעבור הלאה להמשיך עם האשה, כמה אפשר להשאר ילדה???
אולי לכולם יש פערים בין שתיים ואולי זאת התוצאה של הפגיעה הישירה שקבלתי. אני מרגישה שאצלי ממש אפשר לתת גיל לילדה, חמש. זה נעצר ברגע נתון, בשניה בזמן, בשבריר רגע ששינה את ההסטוריה. אותי, את הוויתי.
בגן יש ילדות בנות חמש, אני מסתכלת עליהן והן כבר ממש ענקיות, יש בהן הכל ממש מדהים איזו עוצמה ואיזה כוחות וגודל ויכולות הבנה ויופי ותמימות והכל. והן גם כלכך קטנות וחלשות וזקוקות ופורצות בבכי קורע לב כי העליבו אותן ואבודות וחסרות אונים ותינוקיות כמו גורי חתולים... ורכות וקשות.
אני רוצה לעצמי, להיות יותר אמפטית לילדה שבי, ברור לי שהיכולת הזאת היתה נרכשת אם היתה אלי אמפטיה מהאשה בת הארבעים שלעולם לא היתה לי... עכשיו אני אולי יכולה לעשות תיקון דרך הבנות שלי, ודרך אני לעצמי...
אז את שומעת!!! את עם האוזניים הקופפיות לפני הניתוח, הבכיינית שכולם אמרו שהייתי, הצמודה לאמא כאילו אין מחר... הפרועה והלא ממושמעת, עקשנית אמרו עלי "דיסקולו" ביוונית הפרוש "ילדה קשה, בעייתית"...
הילדה שלא בכתה כשאמא מתה, הילדה ששמרה הכל בבטן ורצה ורצה ורצה שעות באצטדיון...
אז את שומעת, אותך אני רוצה להפוך לחלק אחד ממני, אהוב ומקובל ושלי, כמו כל שאר החלקים שלא יכלו להיות מה שהם היום בלעדייך. אפילו להודות לך אני צריכה, נוסף לכל הצרות, להודות.
תודה, ובעיקר סליחה על היחס המעיף והחסר סבלנות שלי .
רשומות
4 תגובות:
אני אוהבת ומחבקת גם אותה וגם אותה. זו דוגמא מצויינת שהשלם גדול מסה"כ חלקיו. תודה שאת כותבת וגם משתפת. נשיקות.
גם אצלי.
גם אצלי יש את הבוגר האחרי השמח והאופיטמי.
אבל לפעמים זה מגיע בלי התראה, זה כמו שמגיעם הסוהרסנים וכל השמחה והאפוטימיות נעלמת מהעולם. מרגיש לבד, מאויים.
במצבים האלה למדתי להגיד "ברוך הבא שד שלי, אתה תשאר פה קצת ותלך ואני בנתיים אלך לישון בשביל לא לקלקל ולהפחיד".
אז נשיקות וחבוקים אחותי הקטנה. אנחנו אף פעם לא לבד.
:)
אלישי
קיקה מותק אחת,
את כותבת כל כך מבפנים, שזה עושה צמרמורת.
כולם נראה לי, אני בטוח, הולכים עם הילדה שבפנים כל הזמן. אני חושבת שאחרי שהיא ישבה במרתפים של חיינו ומשכה בחוטים, עכשיו היא יותר באור ויותר מקובלת ויותר מובנת - כל אחת בזכות העבודה שהיא עשתה.
וגם אני חושבת שהילדה הזו אחראית לגמרי, ובזכותה, חיה ובועטת האשה הזו שאת אוהבת.
אז אני אומרת: די להפרדה. זו אותה אחת, במישורי מציאות אחרים. במישורי מחשבה ותודעה אחרים. אותה אחת בדיוק. אחת לא יכולה בלי השנייה. תחשבי על זה רגע.
ואני מבחינתי אוהבת אצלך את שתיהן. אוהבת לראות את הילדה מבליחה לה מבין האיילה חסון שאת, ואז הכל נעשה מאד חינני כשאת מתפרעת ומדברת בחוסר טאקט וכו'. רואים מאיפה זה בא וככה זה מקסים ולגיטימי.
יכולה לדבר איתך על זה עד מחר אבל חייבת לרוץ.
אוהבת אותך
נשיקות
גלו
קיקה יקירתי, חיבוק גדול. אני ממש רואה את שתיהן בתוכך. מתחלפות תדיר. קריסה לתוך עייפות ומבט עצוב ואבוד, ולמחרת בבוקר שימחת חיים ומרץ שמספיקים לשישה אנשים. מתוקות שלי שתיכן. יש אותן גם בתוכי. גם אני מעדיפה באופן סוחף את הגדולה, ןמתקשה לתת זכות קיום לקטנה. בדיוק עכשיו חזרתי מסריקת מערכות ראשונה. הרופא אמר שיש לי- בת! שזה ממש משמח. הוא גם ראה מום קטן בלב. שזה מדאיג וקצת עצוב. אני מקווה שהקטנה הזאת תהיה בסדר. חזקה למרות הפגיעות שלה. כמונו. שגית.
הוסף רשומת תגובה