איפה היא האשה הענקית שעליה אפשר לשים ראש?

אני מחפשת כבר שנים(חשבתי שבגלל שאין לי אמא, אבל חברותי טוענות שגם הן, ולהן יש אמא) את האשה הגדולה ממני, הענקית, הרכה ובעלת העיניים הטובות שתיקח אותי לבין זרועותיה ושאצלה על הרגליים אוכל להניח את ראשי ולשחרר. אותה אני מחפשת. אם משהו יודע על מקום המצאות של אשה כזו שיגיד לי. כששיתפתי את חברותי בחיפוש הגשמי שלי, הן אמרו לי שאין דבר כזה, אולי בטיפול אם הוא ממש מצליח...ושם זה סטרילי, בחייים האמיתיים אין דבר כזה. מאוד הופתעתי לגלות. לא מבינה למה אין. לכולן יש צורך כזה, לכולן לא? אז איך אין דמויות כאלו לכולנו? אולי אחת לשניה פשוט נמלא את התפקיד הכלכך חיוני הזה...

שיר

רעב / נטעלי בראון

הניחו אותי ביער
אחותי שהיא אני
ואני, אבדנו ואבדנו
הכפלתי עצמי כי בדידות היא
החיה האמיתית
ובמעבה היער אף אחד לא דובר את שפתי
(מן הפה הדל לחוץ שופע חושך
מן החיק הקפוץ לחיך פוקח ניבים עתיקים).

הזכרון מצטמצם במשפט:
הרעב היה כבד מאוד (תאור)
אכלתי אכלתי ולא שבעתי (סיבה)
הניחו אותי ביער (תוצאה)
הניחו אותי ביער (חזרה)
הניחו אותי ביער (חזרה כפיתית)

אני חולמת על בית ממתקים זוהר
בפאתי היער
ובתוך הבית אישה רחבה
ועיניה רכות

נואה, המכשפה או (אישה יודעת) כמו שהיא בהתחלה תיקנה אותי עד שהבינה שזה לא יעזור לה..., אמרה לי שהדמות הזאת היא כבר כאן, קיימת, כל הזמן ורק צריך להפתח אליה ולהרגיש אותה. ומי זאת שאלתי והיא לא התבלבלה ואמרה "השכינה" ואהווו השכינה בכבודה ובעצמה...
אני לא מבינה בשכינות אבל גם אני מבינה שיש משהו כזה שקיים, תחושת הכלה רחבה כללית מאוד, אבל שהפרטית שבי יכולה להחבר אליה. יצאתי למסע של התחברות אליה, נאוה אומרת שצריך לחפש בפנים...אז נכנסתי לרחם שלי, היה שם נעים, מרווח מואר ומנחם, האמת, הופתעתי שאלו התחושות שהרגשתי. אחר כך המסע היה לפגוש את הילדה שבי, זאת שאין לי סבלנות אליה, ולהשייר אליה מבט ולדבר איתה, לראות מה צריכה...
המפגש היה מרתק, היא היתה מטושטשת, הוחלפה כל הזמן בדמות אחרת מחיי, אבל היא היתה שם ראיתי אותי, בת חמש ופתאום הבנתי שהגן הוא המפגש שלי עם הילדה שבי, התיקון הריפוי ושזה כמובן לא סתם שהגעתי לגן ילדים...זה שימח אותי להבין את זה. כל פעם משהו חדש וישן גם, עבודה לעומק לבתוך. היו דמעות ויש שמחה ויש המון עבודה עצמית...
מה שבטוח זה שאני מתאוששת.

אז אני האשה ואני הילדה, מה זה משק אוטרקי???
או שהשכינה היא האשה ואני הילדה.?.?.?.?
או מה לעזעזל כל הסיפור הזה?

תודה לי וסליחה לי

תודה לי וסליחה לי

רגע של חסד.
אני בחופש לא רק שישי שבת אלא עד יום שני...
שישי בבוקר יקיצה טבעית...
עפר בטאיצי וכותב דוקטוראט
דניאל ישנה את שנת המתבגרת שלה, כבר עשר וחצי בבוקר
זואי מטפסת את מצדה בטיול חוג סיירות אי שם
ואנקו אצל חברה.
אני אחרי תה, עם לאבנה וזעטר, חיממתי לי פיתה בתנור והמחשב צועק לי. מזמן לא כתבתי, כמעט אחרי הטיול למדבר האחרון, עם הציוד על הגב והעקרב הצהוב והמסוק לחילוץ והסוף הטוב. אבל לא כתבתי ועכשיו זה מרגיש כבר לא שייך לכלום. יש דברים שהברזל החם יפה להם.

רוצה לכתוב על הפערים שיש לי בין האני קיקה לאני גם קיקה.. פערים כל כך גדולים וכלכך פעורים שהאני שלי מתקשה להכיל את שתיהן ביחד.

אז יש אותי- קיקה האשא בת הארבעים החסונה והגדולה בעלת היכולות והכוחות להתמודד ולהיות גדולה ואיתנה ורכה וכל מה שרק צריך. אותה אישה יצירתית שיכולה לכתוב שירים בשניות, להמציא המצאות, לפתור בעיות מורכבות לראות את מי שמסביבה להשרות בטחון ולהביא שמחה לעולם... בעלת סופר אגו מפותח ויכולות לפעמים לא ממש רגילות... יש האומרים. אותה אני ממש אוהבת, קצת פרועה וקצת חסרת טאקט, שיכולה להגיד דברים שאחרים לא יכולים כי זה נשמע ממנה אחרת... או שלא, אבל יסורי מצפון זה לא מפותח אצלה... בקיצור אני אחדול כאן מלפאר את עצמי, גם אני יודעת, אולי, שיש לזה גבול של טעם טוב למרות שזה מהנה, אין מה להגיד...

ויש אותי גם - הילדה קיקה בת החמש. אני אבודה, בודדה, שצריכה שיראו אותי באמת... צריכה חיבוק, צריכה מגע... צריכה וצריכה וצריכה... מפחדת מהפחד בעיקר. חייבת שמישהו גדול "יאזין אותי" וישמור עלי מפני לא ברור מה....
אני נעלבת מהר נורא ומפרשת לא נכון סימנים מהמציאות.
אני רכה מבפנים אבל בחוץ קשה וקוצנית, ערנית לכל שינוי ופגיעה אפשרית, עסוקה בעיקר בפיתוח מגננות מהעולם האכזר. יש לי על מה לשמור ואין מי שיעשה את זה, הבטחון נעלם ברגע, החוויה שלי כילדה בת חמש היא ההשרדות.

המעברים בין השתיים מהירים ומפתיעים, העירבובים קטלניים ולא מובנים. תמיד היו פערים ותמיד היו בי שתיים, אבל היחס והדומיננתיות שלהן השתנתה עם הזמן והמון.
אחרי 4 שנות אנאליזה ועבודה קשה אני מרגישה שה"אניות" שלי ניפגשו והכירו ולמדו לקבל ולפצות אחת על השניה. רוצה לעשות מקום לשתיהן, באופן ברור אוהבת להיות בגדולה שבניהן, שמה הרבה יותר קל ובטוח ונעים. את האני בת החמש אני יודעת שצריכה לקבל ולאהוב ולחמול לה ולהיות לה כל מה שאני יודעת להיות לאחרות, אבל לעצמי זה יותר קשה. היא כלכך תינוקית ולא בוגרת, כלכך פגיעה ולא הגיונית, כלכך חשופה וקוצנית, אפשר לחשוב... סתם בכיינית.

אני רואה את העירבוב של שתיהן בשתיהן, יודעת שאין הפרדה ממש, שזאת.. אני... אבל התחושה של הפער היא של שתיים כאחת. ביחד הן הרבה, לבד הן חיוורות, בעיקר הילדה. עדין רוצה לוותר על הילדה, להפרד, לעבור הלאה להמשיך עם האשה, כמה אפשר להשאר ילדה???

אולי לכולם יש פערים בין שתיים ואולי זאת התוצאה של הפגיעה הישירה שקבלתי. אני מרגישה שאצלי ממש אפשר לתת גיל לילדה, חמש. זה נעצר ברגע נתון, בשניה בזמן, בשבריר רגע ששינה את ההסטוריה. אותי, את הוויתי.
בגן יש ילדות בנות חמש, אני מסתכלת עליהן והן כבר ממש ענקיות, יש בהן הכל ממש מדהים איזו עוצמה ואיזה כוחות וגודל ויכולות הבנה ויופי ותמימות והכל. והן גם כלכך קטנות וחלשות וזקוקות ופורצות בבכי קורע לב כי העליבו אותן ואבודות וחסרות אונים ותינוקיות כמו גורי חתולים... ורכות וקשות.

אני רוצה לעצמי, להיות יותר אמפטית לילדה שבי, ברור לי שהיכולת הזאת היתה נרכשת אם היתה אלי אמפטיה מהאשה בת הארבעים שלעולם לא היתה לי... עכשיו אני אולי יכולה לעשות תיקון דרך הבנות שלי, ודרך אני לעצמי...
אז את שומעת!!! את עם האוזניים הקופפיות לפני הניתוח, הבכיינית שכולם אמרו שהייתי, הצמודה לאמא כאילו אין מחר... הפרועה והלא ממושמעת, עקשנית אמרו עלי "דיסקולו" ביוונית הפרוש "ילדה קשה, בעייתית"...
הילדה שלא בכתה כשאמא מתה, הילדה ששמרה הכל בבטן ורצה ורצה ורצה שעות באצטדיון...
אז את שומעת, אותך אני רוצה להפוך לחלק אחד ממני, אהוב ומקובל ושלי, כמו כל שאר החלקים שלא יכלו להיות מה שהם היום בלעדייך. אפילו להודות לך אני צריכה, נוסף לכל הצרות, להודות.
תודה, ובעיקר סליחה על היחס המעיף והחסר סבלנות שלי .

נחש בגן עדן

נחש בגן עדן

ישבנו כמו בכל יום בממלכתינו אשר בגן אל שולחן הפיקניקים האדום ושתינו קפה טעים, 'אילי' כמובן, וסנדויץ טעים במיוחד שרבקה הכינה לנו.
שמענו צעקה גדולה, וזה לא נדיר בגן ילדים, וגם "נחש נחש" זו צעקה מוכרת שנגמרת בסופו של דבר, בלטאה, או זיקית או אפילו תולעת גדולה... הסתובבנו שתיינו מיד וראינו, שני ילדים בארגז החול, אחד צועק נחש ומצביעה לכיוון המחסן, והשני בוכה בכי של כאב נוראי, ואז ראינו את הנחש בורח כל עוד נפשו בו. לא ענק, בערך 40 סנטימטר עם משולשים על הגב, אבל בשלב הזה ממש לא ידעתי עדיין שזה צפע... לא החלפנו מילה בניינו, אבל כל אחת ידעה בדיוק מה תפקידה. כאילו תירגלנו את הרגע פעמים רבות.

רבקה רצה לילד הבוכה והרימה אותו. מה היא עשתה מאותו רגע, לא ראיתי, היא רק אמרה שהיא הולכת להזמין אמבולנס. בלי לחשוב רגע הלכתי לכיוון הנחש. המחשבה היחידה שהיתה לי בראש היא שצריכה להרוג אותו כדי לשלוח אותו עם הילד לבית חולים. שמעתי פעם שזה מה שצריך, אז עשיתי....

ידעתי שאני צריכה לפעול מהר, שלא יעלם לי, אז לקחתי את הדבר הראשון שהיה בדרכי לצורך המפגש עם הנחשששש. היה שם את חפירה של הילדים, בראשי קיוותי שלפחות יהיה לי איזה מעדר אמיתי או משהו כזה. לא היה זמן, לא היה פחד שידעתי עליו, בתפקוד... התחלתי להזיז את ארגזי העצים שלשם ברח הנחש, ומתחת לאחד מהם הוא נעמד מולי, מגולגל ובעמדת תקיפה, כיוונתי את הדבר הזה שרציתי נורא שיהיה מעדר ופשוט התחלתי לנסות לחתוך לו את הצוואר, או גרון או מה שזה לא יהיה שם באברי הנחש, מתחת לראש. הופתעתי לגלות כמה זה לא פשוט וכמה זה עבה וממען להפרד. כשראיתי שהוא כבר לא נאבק עצרתי. ביקשתי צנצנת שהגיע תוך שניה ופשוט הכנסתי אותו פנימה ואז התחלתי לנשום. ראיתי פתאום את הגן, את הילדים שצופים בי, את הצוות והבהלה בעיניו... חזרתי מבועה במציאות. שמחתי לחזור ושהצלחתי. רצתי לשער לראות אם כבר האמבולנס הגיע אבל לא, הוא זז לאט, מידי לטעמי, במיוחד שהילד בוכה נורא ולא מפסיק לזוז ולבעוט והרי הוא אמור לא לזוז בכלל עד שיגיע לבית חולים.

אבל מי הגיע ראשון לשער, כתב חדשות, לרגע לא האמנתי שהכתב מגיע לפני הפינוי. התחושה של מאיפה לעזאזל הוא יודע כבר ומה השטויות האלה... הצלחנו לנפנף אותו עד שהילד סוף כל סוף יצא לדרכו, לא לפני שאמא שלו הגיע עם תינוקת שרק יונקת ושהאמבולנס לא היה מוכן לקחת אותה גם... וכך נשארנו בגן עם 35 ילדים מבוהלים, ותינוקת שלא יודעת לאכול מבקבוק.

תחושת ה"אולי זה חלום רע" או "האיך לעזאזל זה המצב?" חלפה מהר ועברה לנוכח הצורך להרגיע ולהסביר ולתת בטחון שהופר בגן העדן. הזמנתי את כל הילדים לספריה למפגש על הנחש, הם אפילו שמו לב שזה חרוז, מה שאני לא שמתי לב במצבי.

ישבנו בספריה והתחלתי לספר להם מה קרה, ומה עשינו ומה עכשיו. אחר כך שמענו את הילד שהיה עם הילד שהוכש והוא קבל מקום של כבוד לתאר את הארוע מהזוית שלו. אני לקחתי על עצמי לספר את הסיפור מעיני ומעיניו של הנחש.
כל היצורים החיים בגן הם החברים שלי, כולל הנמלים, החיפושיות, הג'וקים וגם העכבישים המסוכנים, וכמו שאחד הילדים אמר לי, גם האריות שבאפריקה ובכלל כל החיות.... גם הרעות וההורגות, הסבירו לי הילדים.
אז אני סיפרתי על הנחש, שנח לו תחת הצלחת שהיתה בארגז החול וישן, פתאום באו שני ענקים, ממש גדולים, זברה וג'ירפה, והזיזו לו את הכיסוי, הוא כלכך ניבהל שכל מה שרצה לעשות הוא לברוח, ולכן מה שיש לו לעשות זה לנשוך, והילדים מכירים את הרצון לנשוך כשממש פוחדים או כועסים. הסיפור הזה הצחיק והיה מוזר לילדים, אבל הם הבינו שיכול להיות שככה הרגיש. האפשרויות של טובים ורעים לא תפסה בסיפור שלי. סיפרתי להם כמה זה היה לי קשה להרוג את החבר שלי, ושהלוכדים המקצועיים לא הורגים אותם אלא מחזירים אותם לשדות הרחוקים ושגם לנחשים הערסיים יש זכות לחיות כמונו.בשיחה עם הילדים גם דברנו על מה אפשר לעשות כדי לא לפגוש נחשים, ואיפה הם אוהבים להיות...והדיבור הישיר והמחבר הזה גרם לילדים לחזור לשגרה מהר יותר ממה שאנחנו יכונו לחזור. האחריות וההבנה שבתוך גן העדן המוגן שלנו יכול נחש צפע לחכות בארגז החול, היא הבנה מטלטלת ומעמידה את תחושת המוגנות שיש לנו בדרך כלל בספק גדול.

התקשורת נורא הציקה, באה שוב ושוב ורצתה לצלם אותי מחזיקה מעדר... וכל מיני שטויות שכלו, ממש בכוח הינו צריכים להעיף אותם מהגן כדי שנוכל להתפנות לדבר עם הילדים.הכתב ששם את רגלו בשער ולא הניח אמר לי שאני גיבורה ושזו לא בושה. הוא אמר שבכל מיקרה הוא יכתוב, לפחות אומר את דברי.. וכל מניפולציה שיכל, כולל לראיין את הילדים בני השנתיים דרך הגדר.....

לקאן הפסיכולוג מתאר את המציאות שלנו כסיפור טוב וחשוב שאנחנו מספרים לעצמינו. המציאות, החיים השגרה הרגיל. ואזזזזז מופיע הממשי, הוא לעומת זאת לא קשור לכלום, הוא מה שקורה ללא הכנה: תאונות, אסונות, הכשות, מחלות נואיות, הוא הממשי מפלח את המציאות ומזכיר לנו שהמציאות שלנו היא רק סיפור. לקאן מגדיש את החשיבות שלנו לשמור על המציאות והוא מראה את החשיבות בסיפור הסיפור שלנו. כי לחיות בידיעת הממשי בכל רגע, זה מתכון לשגעון.
אבל אם חיים את המציאות שלנו, עם ההבנה שיש שם כל הזמן את הממשי, שלא תלוי בנו, שלא יודיע לפני שבא, שפשוט מופיע ברגע ושובר את כל המיבנה והסיפור והבטחון, החיים ,נראה לי הופכים, להיות יותר שלמים ופחות אשליתיים.

הארוע הזה כבר קרה די מזמן, מאז הרבה מים עברו בנפשי:
*מה שנשאר לי הכי חזק זה המזל הגדול שלי שלא הייתי בסיפור הזה לבד וכמה השותפות והחברות ו"השתיים" יקרים גם ברגעים שכאלו.
*הטירוף של התקשורת, וכמה לחץ הופעל עלי לשתף פעולה עם הפורנוגרפיה שבעיתונות ובכלל בתקשורת. ואת ההד שיש עדיין חודשים אחרי למי שפוגש אותי במושבה ומזכיר לי את הגבורה שלי עם הנחש, אפרופו כוחה של התקשורת...
*המשמעות והכוח וההשפעה שהיתה לתגובה שלנו כמבוגרים אחריים לארוע וההשתקפות על הילדים. להורים זה היה יותר קשה כמובן, אבל גם עליהם ראינו שכנראה עשינו שם משהו בסדר ונכון.

----- כי נחש צפע בארגז החול זה ממש קשה לספוג במציאות, רק הממשי יכול לקבל עליו ארוע שכזה....

טיול שורשים ליוון ולשמים ולאדמה

הספר של אמא נגמר בציטוט הבא
" הקרקע מושכת אותי מטה באלף שורשים. ברחמי ילד, זרע הבדידות, והשמש בשמים תילחם עליו, שיתסוס הצאצא הכי חזק שלי." הצאצא הזה אמור לשרוד את הידיעה של המוות ולא להשתגע מצד אחד ומן הצד השני לא לחיות את השדות הירוקים של התקווה שמצוירים על עורות נוקשים... ככה היא מתארת את זה בספר שלה.

נסעתי לטיול שושים ביוון שברחמי עובר מת. רציתי לבטל, אבל היה ברור לי שצריך להמשיך, לא חוזרים אחורה אני אומרת, לא משנים את העולם. נסענו למרות הכאב והאובדן והמכה הנוראית שקבלתי בעודי עומדת עם עפר והבנות באולטראסאונד, ערב יום כיפור, כדי שכולם ביחד יוכלו לשמוח בדופק של היצור הקטן שהצטרף את משפחתינו. אין דופק, הלב נקרע לשתיים, או ליותר, ההכי מפחיד קרה. ומה אני חשבתי כשלקחתי את כולם למעמד הכלכך לא בטוח הזה , לכל הרוחות איתי...

נסענו לא לפני שעפר היה שם איתי כמציל, לא לפני שקבלתי חיבוק אמהי מרבקה (שבחויה שלי יכולה להבין אותי מהכי קרוב לבפנים שיש), דיקור אצל נדב ותידרוך אצל גלו... הרגשתי מטופלת.

יוון, כלכך משמחת אותי, כלכך פשוטה ומובנת לי, כלכך יפה בפשטותה. צבע לבן, סיד וצבע כחול וגרניומים ובזיליקום בעציצים, זהו. וכמובן ים והרים ונוף הורס והאוכל, כלכך משמח, כלכך מדויק לי.
אז ביקרנו בבית או ברחוב של הבית של סבתא. כלכך הרבה זכרונות יש לי מהרחוב המכוער והמגעיל הזה אי שם באתונה. plissenose theka (רחוב פליסנוס 10). אנחנו עומדים שם, אני בוכה, הבנות מצלמות, לא יודעות בדיוק את מה. מגיחה השכנה המוזרה, שכשאני מספרת לה מי סבתא שלי היא מתנפלת עלי בחיבוק שלא מכבד ספייס, היא והיווניות הזקנות, לא שמעו על המושג, וגוררת אותי למכולת שנמצאת שם מאז ומעולם. האיש שם, אחרי שהיא מספרת לו מי אני, מחייך ואומר לי שאני דומה לה, הכי מחמיא והכי לא גם. הוא מחלק לבנות שוקולדים, הריח של הנפטלין חזק מאוד כמו בבית של סבתא ואנחנו יוצאים לרחוב ואני פתאום מרגישה, שצריכה לתקשר איתם, עם אמא וסבתא במקום אחר. שזה מאוד ארצי ולא מספק הנגיעה במקום שהיו בו פעם, ושאני לשם לא צריכה לחזור ושאולי אני כמו חמו יכולה לדבר ולפגוש אותם ממקום אחר.. אולי ואלי לא גם..

למלון הקטן שלנו הופיע ליזה, אמרה במייל שהיא החברה הטובה של אמא ואני לא ידעתי למה לצפות.
היא הופיע עם הבן שלה, הוא בן 30 כבר והיא סיפרה על הקשר שלה עם אמא. שהיו כמו שאני ורבקה עכשיו, אבל מגיל מאוד צעיר. היא הראתה לנו איפה עמדו לקחת ביחד את ההסעה לבית ספר, ועם איזה מוכר מאיזו חנות סובלאקי הן התחילו. איך היו יושבות לכתוב את הספר שלה בגיל מבוגר יותר, ואיך מלשתות תה, זה היה הופך לארוחות שחיטות שסבתא שלי מזינה אותם בעוד ועוד אוכל... איך הן עשו דיאטות מטורפות של שבועות ואיך שברו אותן בעמידה על סיר עוף שסבתא שלי הביאה "מהפורנו" (המאפיה) באותו רגע.
המפגש מאוד שימח וריגש גם את הבנות שכלכך נעלבו שהדוד שלי לא רוצה לפגוש אותן והן חגגו על היחס החם שקבלו בעיר הענקית והמאוד לא מוכרת להן. לא יכולתי שלא להתכווץ לנוכח המחשבה שהאשה הזו בגיל של אמא שלי בדיוק, ולו יכלו הבנות שלי להכיר אותה והיא אותן, לו לו לו לו ....

את פרק מויסיס, דוד שלי, אפשר לסכם כהצלחה גדולה. בסופו של דבר הוא פגש ואף יצר קשר משמעותי וחם וקרוב עם הבנות. נתן להם מתנות והיה מקסים כפי שידעתי שהוא.
המפגש איתו היה קולח ונעים וקרוב. נזכרתי כמה הוא מיוחד ושווה. כלכך שמחתי שלא ויתרתי עליו למרות כל הקושי ולמרות המגבלות והוא לא רוצה לראות את הבנות... אי אפשר להבין מרחוק דברים שהבנתי מיד כשנפגשנו. שמחתי שרבקה התעקשה להראות לי שזו טעות לוותר ולהעיף אותו למרות שהוא כזה בררן ומוזר ולא ברור.

אז קבלתי כהרגלי מה שרציתי, טיול עם הבנות ועפר ביוון, דניאל לגמרי השתלבה בשושלת הנשית שלי, עפר היה האם ואחות והעוגן והשמחה והבטחון והאהוב והכל, ואני לא הצלחתי לשמוח, אבל הצלחתי להיות בחוויה המאוד מיוחדת וחשובה לי ולכולנו.
המחזור לא הגיע כל ה10 ימים, כל הזמן הרגשתי שכמעט, שאולי והנה... ביום שחזרנו הוא הופיע והגוף שלי, שכנראה אפשר לסמוך עליו, עשה את עבודתו והוציא את הכל מעצמו. גם זו חויה לא פשוטה. אבל איך שזה יצא, נכנסה השמחה. אחד לאחד. איזה מזל שיש בי עוד שמחה. ברגעי הכאב והאובדן אין לה זכר.

כשחזרתי הרגשתי צורך עז לפגוש את נאוה, המכשפה שלי, הרגשתי שלה יש דרכים ליצור מפגשים עם סבתא ואמא ואכן היא יצרה. אמא באה אליה, כי אני לא מצליחה להביא אותה, ואמרה לי שהמתנה שלה אלי היא השמחה. ושהלכה אז כדי שאני אוכל ליצור יש מאין... לא ממש הבנתי את ההסבר עד שעפר חיבר את הסיפור שלה ושלי.

אז אולי היא הלכה וככה העבירה אותי את טבילת ידיעת המוות, ואני הצאצא החזק שלה ששרדה את החיים והצליחה לחיות בשמחה ובידיעת המוות גם. ואולי אין קשר בין השניים ואי אפשר להסביר למה הלכה.
בכל מקרה המפגש דרך נאוה, למרות שלא נאמרו דברים קשים או רעים, להפך, השאיר אותי עצובה ומבולבלת, בודדה וקטנה מאוד.... לערב ארוך אחד.............. עד ששוב חזרתי לעצמי שלי, לשמחה ולתחושת איזה מזל למרות הכל יש לי. גם אם יש מאין וגם אם אין מאין וגם אם יש מיש.

רק לסיום קבלתי מדוד שלי סלסלת אוכל מקש, שהיתה של אמא, סלסלת אוכל לבית ספר, שבתוכה כתוב בכתב ילדותי ANNA KOSTIS.
לחיים.

הנשיכה המשך

הכל חזר כמעט למסלולו. המפגש והארוע ליוו אותנו עוד כמה ימים ושאלנו את עצמינו, אם האיש והבת שלו יופיעו בגן. אולי לקחת את הספר, אולי להצטרף לקיטנה ואולי זה הכל היה רק חלום.
שחכתי לספר שלפני שיצאנו האיש המבוגר יותר אמר לנו שכדאי לנו להעזר בבעל הכלב הנושך בעבודות עץ וכפיים, כי יש לו ידיים ויכולות יוצאות דופן...

אני רק רציתי לשכוח מכל הסיפור, לא הרגיש לי שום רצון או צורך לקבל משהו עבור עוגמת הנפש... סלחתי לו ונפרדנו כידידים.
הימים אז היו ממש ימי הגסיסה של אבא, באחד הביקורים ממש אחרי הארוע, פגשתי חברה שלי בירושלים שהיא רופאה. היא ראתה וממש הזדעזעה. אני לתומי חשבתי שקצת אדום מסביב ושזה רק כואב ותכף יעבור, היא ראתה ונתנה לי מרשם של אנטיביוטיקה חריפה ביותר לשלוש פעמים ביום... היא ממש לא רצתה לשמוע את עמדתי בנושא. הבנתי שכנראה היא רואה מה שאני לא, ונסעתי ביום שישי אחריה"צ לאבוגוש לקנות את התרופות. כשיצאתי מהחנות והשארתי שם כמעט מאה שקל, התחלתי להרגיש שזה קצת מוגזם גם להנשך וגם להוציא כסף על תרופות....

בהמשך השבוע התקשרתי לבעל הכלב ואמרתי לו ששלומי יותר טוב "תודה שהוא מתעניין" ושגם מבאס אותי לשלם על התרופות. הוא כמובן היה מוכן לפצות אותי כספית וגם בדיבור שלו היתה נימה נדיבה ומיוחדת ברצון שלו לפצות. הוא אמר לי להגיד מה שאני צריכה ושהוא יעשה עבורי... בהתחלה לא ממש הבנתי את מה שעומד מאחורי האמירה הזאת, ועד כמה הוא היה רציני.
אבל כנראה בכל זאת הבנתי כי הראש שלי התחיל לעבוד בכיוון של מה אני יכולה לקבל מהאיש הזה...
אז אמרתי לו ......... עגלת קקי סוסים לגן לצורכי הערוגות פארמהקלצ'ר של ניתאי. אין בעיה, מה עוד???
......... יום עבודה עם הילדים חוג 'עולם גדול', בבניה בעץ. אין בעיה, מה עוד??
.......... לנסר את העצים מאחורי הגן כדי להגדיל את החניה. אין בעיה, מה עוד??
טוב אמרתי לו זהו, נתחיל בזה.
הוא בא, כמו שקבענו עם עגלת קקי סוסים, עם כלים לעבודות נגרות עם הילדים ועם מסור חשמלי וכמו מלאך פשוט עשה את כל מה שהבטיח.
בסוף היום ניגש אלי ושאל, לא לפני שראיתי שהוא גם נהנה ומתרשם מהגן ושמח להיות שותף במקום כזה, מה עוד???
אז בשניה הבנתי שהוא "הג'יני" וזה שמו עד היום. אמרתי לו שתודה, שהוא משוחרר ושזה ממש בסדר, אני לא מצפה ממנו לכלום ושעשה מעל ומעבר... אבל הוא בנחישות שלו התעקש ושאל אם יש עוד משהו.

זה כבר היה מאתגר עבורי, מה עוד? מה עוד? אה, אני יודעת, בחדר מונטסורי יש מאוורר שאני נאבקת לתלות אותו כבר שבועות. ברגע הוא ניגש ופשוט סידר אותו. ומה עוד?? התחלתי להרגיש שאני לא מבינה מה קורה. למה האיש הזה מוכן להיות הג'יני שלי, בגלל הנשיכה? מזמן שיחררתי אותו... אבל הוא שאל וחיכה לתשובה ולי תמיד יש דברים שאני צריכה, תשאלו את כל מי שמכיר אותי.
אני צריכה צריכה צריכה.... מערבל בטון, להכנת דרקון בחצר. וכך היה.
הוא הופיע עם מערבל בטון וכלי עבודה ופשוט תוך כמה שעות עבודה היה בחצר דרקון שבתוכו נשפכו שמונה שקי מלט שהורמו והתערבבו בכמויות הנכונות, במרקם הנכון, במיומנות שלא הכרתי, והדרקון פשוט עמד שם....

בשלב הזה כבר קראתי לו בפניו בגלוי ולעיני כל "הג'יני" כי לא יכולתי לחשוב על שם יותר מתאים.
מאז כל פעם שעולה לי איזה צורך הוא עולה בראשי, לפעמים אני מתקשרת, ולפעמים לא נעים לי. לא יודעת אם הסידור הזה של הג'יני היתה אפיזודה חולפת, או שהוא לתמיד. אין לי מושג. מה שברור שבחיים לא היה לי ג'יני, גם לא לשניה.

אני מבינה שההתמסרות שלו היתה מאוד מיוחדת, שהוא איש מאוד מיוחד, שהמפגש היה די מדהים ומפרה את כולנו, כולל אותו, אותי, את הגן ואת כל מי שהשתתף בעשיה.
נראה לי שעדין יהיו עוד התפתחויות למפגש של הכלב של הג'יני והירך שלי.

הסיפור המקביל היה עם האיש והילדה. באמת אחרי כמה ימים הוא הופיע עם הילדה בגן ולקח את הספר של אמא שלי. היא כתבה אותו כשהיתה בת 26 באתונה והוא מדבר על החוסר יכולת של האדם להכיל ולחיות עם הידיעה של המוות. ולכן יש שתי אפשרויות לבחור, או למות במובן הזה שאנו מכחישים את המוות ואת הידיעה אותו, ולכן אנו חיים "מתים" ב"שדות הירוקים של התקווה שאנחנו מציירים לעצמנו", או השיגעון שהוא התוצאה של ידיעת המוות. בקיצור לא ספר קליל במיוחד אפשר לומר, במיוחד לא לאשה שמתה מתביעה בים 10 שנים אחרי...
בכל מקרה הוא קרא ובטלפון אמר לי שהוא מעדיף את השיגעון. לכאורה זו בחירה מובנת לי, אבל בהקשר של הבת החמש שלו מיד אמרתי לו שהוא בתפקיד ושזו בחירה לא כלכך אחראית לגבי ביתו. ההזדהות והתחושת שליחות לילדה היו חזקים נורא בתוכי והרגשתי שאולי חזקים מידי.

היא באה כמה פעמים לקייטנה וראינו שתינו, ריבק ואני, שתי יתומות מנוסות, שהילדה במצב קשה. כבר במגננות של המגננות מפני הכל, הילדים, הצוות, המסגרת.
לא ידענו בוודאות שלהכניס אותה לקייטנה רק לחודש, יהיה לה טוב, כי הטיפול שהיא צריכה , הוא עמוק והרבה יותר עוטף ורחב ממה שיש לנו להעניק לה בחודש...

לאבא היה גם קושי להעמיד לה גבולות ואת המסגרת כעובדה והחוויה התמוססה ולא ממש המריאה. הרגשנו בצניעות שיכולות רק מה שיכולות ושלא הכל תלוי בנו.... ואז באורך פלא, התפנה מקום בגן, שתינו ידענו שאין לנו מקום, שיש רשימת המתנה של 80 ילדים, אבל המיקריות, השליחות, המחויבות לילדה ותחושה שיש לנו לתת לאבא ולילדה את מה שהם הכי צריכים ברגע זה בדיוק, היו חזקים יותר מהכל. קראנו לו לשיחה, שיתפנו אותו במה שאנחנו רואות בילדה, במה נראה לנו נכון עכשיו בשבילה, שאנחנו מוכנות להיות השותפות שלו בטיפול בילדה הכלכך דואבת ואבודה הזאת, שהיא גם קצת כל אחת מאיתנו.... הוא הקשיב, אמר שיחשוב..... וחזר אלינו ב......., תודה, אבל לא.

התחושה שעברה לי ברגע שקבלתי את הסרוב, היתה חזקה ממה שיכולה לתאר. המורכבות של הסיטואציה. הילדה שלא תקבל מה שצריכה, האבא שהציענו לו את הירח והוא בוחר לסרב, התחושה של הצניעות והיכולת לתת רק למי שבוחר לקבל, הכעס על האבות המוגבלים שאת המחיר לא רק הם משלמים על מוגבלויותיהם, לכל החיים. הכל הוצף ונחבט בתוכי רק יכולתי לבכות. עלי, עליה, עליו על המציאות ועל המוגבלות של כל אחד מאיתנו לדעת ולבחור בטוב.
אולי הוא ראה מה שאנחנו לא ראינו, אולי הוא מכיר את עצמו וידע שזה גדול עליו, אולי המעורבות שלנו בסיפור שלו היתה לו יותר מידי...
אולי ואולי ואולי ואולי

מאז לא שמענו כלום, לא יודעות, לא מנסות לברר. מקבלות את הבחירה בבליעת המון רוק סמיך ובהבנה ששם יש עוד ילדה, כמוני, שהאבא המוגבל שלה, שכלכך אוהב אותה, עשה עוד טעות גורלית שתשפיע על חייה לתמיד.
לחיים. לחיי הילדה שבכולנו ולחיי הטיפול שכל אחת מאיתנו צריכה, ולחיי האבות שהיו מוכנים להוריד לנו את הירח אם רק היינו מבקשות, לחיי המוגבלות האנושית.

הנשיכה

הנשיכה
זהו סיפור, שהיה באמת .לא מזמן. הצלקת עדין נראת בחוצפתה ונראה שתשאר לתמיד, לפחות זו שעל הירך שלי. לא כתבתי את הסיפור כי לא רוצה לחשוף את הנפשות הפועלות, מצד שני הסיפור טוב מידי מכדי לא להכתב. אני פשוט לא אזכיר שמות ואנסה להיות זהירה בניגוד לטבעי.

ביום רביעי אחד יצאנו אני וריבק לטיול אופנים לאחד הישובים באזור, לחפש מעיין ששמענו עליו ולא הכרנו. בדרך עברנו ליד חוות סוסים ויצאו מהחווה שלושה כלבים, מכל הגדלים. הגדול והלבן מבניהם ניגש אלי, מכיוון שאני לא מפחדת מכלבים ובכלל פחד זה לא תחושה מפותחת אצלי, ומכיוון שמבינה את הצורך שלהם, הכלבים, לצאת לעשות רוח ולהפגין נוכחות, עצרתי את האופנים ונתתי לו להתקרב אלי. בשניה אחת הוא פשוט נשך אותי ביס בירך... הכאב, ההפתעה, העלבון והפחד.. הלא מפותח שלי, כולם ביחד חגגו בתוכי. התחלנו לצעוק לכיוון החווה שאם יש שם משהו שיקח את הכלב, לא נשמע קול ולא יצא איש. הכלב בשלב מסוים ברח ואנחנו אספנו את עצמנו וניסינו לחשוב מה עכשיו, להמשיך למעיין כמו שאני רציתי, או לחזור ולמצוא את בעל החווה ולשחוט את כל הכלבים הלבנים באשר הם... ולתבוע אותו בעשרות אפי שקלים, שרבקה רצתה. בעודנו חושבות ועומדות שם כשרגלי מדממת, הכלב חזר והתחיל שוב לתקוף אותנו. אז כבר לא היתה ברירה, הלכנו אחורה, כשהאופנים מפרידות בניינו לבין הכלב ואנחנו כבר יודעות, בשלב הזה, שהוא לא רק נובח כמו רוב הכלבים.... הגענו טשושות ומוכות לכביש של הישוב, עצרנו את האוטו הראשון ושאלנו של מי החווה ולקחנו טלפונים. אני רציתי שנתקשר ורבקה היתה מאוד נחושה שמייד נלך אליו הביתה.... נכנסנו לחצר ולבית נחמד ושקט בישוב, רבקה נכנסה מאוד סוערת ורוצה להעלות מישהו על טיל, "הכלב שלך נשך את השותפה שלי" אמרה בשיא העצבים!!!!!

בבית ישבו שני גברים, אחד אמר בנעימות ובהפתעה על האורחות שנכנסו אליו הביתה בסערה, שהכלבה שלו לא ממש יוצאת מהבית ולא נראה לו שהיא נשכה אותנו, השני תפס את ראשו ואמר "אוי לא, הוא שלי".

פתאום משום מקום צצה ילדה בת חמש בערך, מתוך החדר, ניגשה לרבקה ואמרה "אותך אני רוצה". ברור שרבקה בהתפרצות לתוך הבית לא היתה מאוד אטרקטיבית לילדות קטנות, אבל הילדה היתה מאוד ברורה בבחירותיה, לקחה אותה ביד לשחק איתה במשהו. האיש המבוגר יותר, זה שהבית היה שלו, אבל לא הכלב הנושך, הביא ערכת עזרה ראשונה והתחיל לחבוש לי את הרגל, הכבר הרבה פחות כואבת. בעודו חובש אותי הוא מספר על הבוקר המוזר הזה, שבו גם הבת שלו, וגם הוא וגם האיש מהחווה הרגישו שזה יום שלא צריך להתחיל אותו כרגיל ולכן נשארו בבית בשיחות נפש על אנרגיות..... ולא התחילו את יומם.

לאט, או מהר מתבהר הסיפור שלהם ולאן הגענו. הגבר שחבש אותי, מבוגר מאיתנו לפחות בעשור אם לא יותר, סיפר שאישתו בת 40, בגילנו, נפטרה לפני כמה חודשים באופן מפתיע, שהבת שלו בת החמש והוא נשארו לבד בביתו שהיא לא רוצה ללכת לגן ושהוא לא יודע מה לעשות איתה.

באותו זמן שהוא מדבר וחובש לי את הרגל, ורבקה על הרצפה עם הילדה, אני מרגישה בודאות שהאיש הזה מפלרטט איתי ואומר שהיה שמח לטפל ברגל שלי בנסיבות אחרות.... אני מיד אמרתי לו שיעצור, שזה לא מתאים ושירגיע מהר!!!

הלב שלי, בלי קשר לפלירטוט, אלא עם קשר לסיפור שנקלעתי אליו, התחיל לדפוק מהר. הדיבור שלו היה כלכך ישיר וכנה ולא רגיל שרק נותר ללכת עם האינטימיות שנוצרה ולחשוף את הסיפור המשלים שלי. סיפרתי לו שאני הילדה בסיפור הזה, שאמא שלי טבעה בים כשהייתי בת חמש, שנשארתי עם אבא שלא ידע מה לעשות איתי ושאני כיום בת 40 שאבא נפטר לפני חודשיים.... השאלות שלו אלי מהרגע הזה היו מכל המישורים ולכל הכיוונים. כבת זוג פוטנציאלית, כילדה יתומה שאבדה את אמא שלה, כגננת כאישה יפה וכלא יודעת מה עוד יש.... מה שבטוח שהם נגעו לליבי מאוד. הוא שאל "את נשואה? החיים שלך טובים? יש לך משפחה? חיים נורמאלים? איך אבא היה? מה עבר עליו? מה את אומרת על הילדה? היא בסדר? צריך לדאוג ? היא לא בוכה, נראית בסדר....??? הרגשתי שיש לי תפקיד עם האיש הזה. שלא סתם אני וריבק ניקלענו למקום הזה... התפתחה שיחה ארוכה על החיים שלי ושלו... על אבא ואיך התמודד ואיך התחתן והציל אותנו, ואיך היה יושב בסלון שנים ובוכה... ואיך לעולם לא התגבר על האסון.... על אמא שכתבה על המוות והשגעון ועל הבחירה בניהם.... על האימרה של אבא שלי "שהחיים קשים וכל אחד צריך להתמודד לבד עם הקושי"... על הפחד וקושי לאבד אמא ועל המנגנונים המסווים את האסון הנוראי בלהרגיש לבד בעולם בלי אמא, עם כל הכבוד לאבא.
הכל היה מהיר, הזוי ורב מימדי ועוצמתי.

יצאנו משם, לא לפני שהוצאנו את העוגיות הטעימות שרבקה הכינה (שהילדה טרפה כאילו לא אכלה מעולם), את הקפה הטעים שלנו (כי הקפה שלו היה דוחה והמצב הצריך קפה טעים), ולא לפני שהזמנו את הילדה לקיטנה שבגן שלנו וגם הבטחנו לו עותק של הספר של אמא אם הוא יעבור בגן לקחת.
יצאנו משם הלומות, נסערות חבושות ופצועות גם יחד.

וזה לא סוף הסיפור. המשך יבוא.
לילה טוב.

מה אני עושה כשאני כבר גדולה

מסתובבת בעולם כבר זמן רב ועסוקה במה אנשים עובדים. איפה הם בחרו, או לא בחרו, לבלות את רוב שעותיהם מחוץ לבית. התגובות של האנשים מאוד מתגוננות... אולי כי אני שואלת מאיים, או אולי ויותר סביר, שהם לא כלכך רוצים לראות שהבחירות שלהם הן מוזרות ולא כלכך משמחות...
יש ששואלים אותי ומה את עושה??? אני גננת. ישר התגובה היא צחוק ושמחה גדולה שהם לא בחרו לעשות את מה שאני עושה ושזה טרוף לבלות עם ילדים כלכך הרבה זמן מהיום, טוב וזה מסביר בברור שהם לא מבינים דבר וחצי דבר, או שלכל אחד יש את מקומו בעולם ותפקידו, יגידו השנטיבנטים. ריבקה אומרת משפט "שלא לזה (למקצוע הקודם שלה) היא באה לעולם", זה תמיד הפליא אותי המשפט, מה לכל אחד יש את הדבר שלשמו הוא בא לעולם? די מקומם לא? אולי כי אני כן מבינה על מה היא מדברת. הדבר הזה שהוא מדויק לאותה אישה או גבר, הדבר הזה שנמצא על הקו היחודי שלו.... שזהו המקום שבו היא יכולה לתפתח ולהתקדם במושגים שלה... חייב להיות מקום כזה.

אני בגן אשת החוץ והסידורים, אז יש לי מגע וקשר עם הרבה אנשי מקצוע כל הזמן. אהרון בעל המכולת, בכלל לא יכל לענות לי מרוב שזה "ככה זה" כבר כלכך הרבה שנים, ומכיון שאני כה אוהבת אותו, לא נכנסתי בשאלות עליו. יש בניינו כבוד הדדי ואני לא רציתי שירגיש שאני מפקפקת בחשיבות המכולת. אני גם לא מערערת בכלל בחשיבות של כל העבודות בעולם, לפחות על רוב המקצועות. זאת לא הנקודה, אלא למה מישהו בחר להיות מה שהוא היום ולא משהו אחר, אם ההנחה שיש לנו בחירה כמובן ויש מי שיתעקב על הנקודה הזאת ויטען ששם התשובה לשאלה המעצבנת שלי... (כמו עפר כמובן)

כשעבדתי כסגנית מנהל "באורנים", מעון לנערות במצוקה בירושלים, המנהל שאל את כל מי שבא לראיון את השאלה המוזרה הזאת:" מה מביא אותך ומה יש לך לחפש במעון לנערות במצוקה?" גם אותי הוא שאל, למזלי החירטוט שנתתי לו עבר אותו. אבל כל התקופה שלי שם, חמש שנים, לקח לי להבין מה אני עשיתי שם ולמה עלי להמשיך למשהו אחר. הבנתי שאני באתי מצד אחד להתחבר לנערה במצוקה שלי, ושאני מזדהה מאוד עם הנערות, ומצד שני לעשות תיקון של תפקיד האמא החורגת המיטיבה שכלכך רציתי שתהיה לי (וגם בסופו של דבר, היתה לי). המעון גם הביא לי בעוצמות את הצורך ללכת לטיפול אנליזה לארבע שנים, מה שלא יכולתי לדמיין לפני שעבדתי עם כלכך הרבה כאב מול אמהות והתבגרות. למדתי המון על עצמי.העיסוק בפטולוגיה ובתיקון היה בדמי, עד היום אני נמשכת לעזור לכל מי שרוצה לעזור לעצמה. אני לא עסוקה בלשכנע אנשים שירצו, אבל מי שרוצה אני מיד שם מגויסת למשימה. המעבר לגן ילדים הפתיע אותי, לא יכולתי להבין אותו בהתחלה כשרבקה הציעה לי להיות שותפה שלה בגן ילדים. היה ברור לי, בעקבות ניסיוני, שהתשובה תגיע, גם אם אני לא מבינה מיד מה אני עושה כאן, הרגשתי שאיתה אני יכולה לעשות הכל ושזאת סיבה מספיק טובה, גם אם גננת אני לא ממש יודעת להיות, אני אלמד....
ההבנה שאני עייפתי מהעיסוק בתיקון אחרי שהעוול נעשה, ועברתי להשתתף בייצירה הבריאה, מאוד שמחה אותי, וסימנה לי שאני במקום הרבה יותר טוב עם עצמי.
בהסתובבויות שלי עם השאלה בעולם, המקצוע היחידי שלא היתה לי שאלה עליו היתה מילדת או דולה. את המקצוע הזה אני מבינה. הכי קרוב להשתתפות בבריאה שיש. אם לא להיות האשה היולדת, ורק מעטות הפכו את זה למקצוע, אז להיות וללוות ולהשתתף בבריאה נראת לי בחירה מובנת לגמרי. שבוע שעבר הייתי בגן שלנו (של רבקה ושלי), בארוע דולות. לא הבנתי הרבה מהדיבור המקצועי, אבל מאוד שמחתי לראות שהמקצוע הזה תופס נוכחות ושיש התפתחות והבנה בצורך של הפונקציה הזאת בחיינו. הזדעזעתי לשמוע שיש בתי חולים רבים בארץ שלא מאפשרים לדולות להכנס ללידות כי הם שומרים על המילדות שלהם מפני לקיחת מקומם ליד הנשים היולדות. זה נשמע לי טירוף, ימי הביניים, ועוד כל מיני תחושות אבסורד וטימטום. הדולות נראו לגמרה שלוות ומכירות את הפרוצדורות של קיומן במרחב הציבורי, ונראה שהן נחושות לא לוותר לטימטום ולמצוא דרך לשנות את הגזרות המוזרות הללו. מסכנה נוספת מהערב היתה שברור שצריך ללדת בבית, כל מי שיכולה.
שאלתי את העורכת דין, היא הביאה לי טעונים שונים כמו: מישהו צריך לעשות את זה, או זה מאוד חשוב לשמור על הצדק (אסור להגיד לי את המשפט הזה, כי אני למדתי תואר שני בקרימינולוגיה וברור לי שאין שום צדק במלאכתם של עורכי הדין!) לא נכנסתי איתה לדיון רק שמעתי והנהנתי, היא היתה כלכך עסוקה בלהוכיח שהיא צודקת, שזה אמר את כל התורה על רגל אחת. יצאתי ממנה ושמחתי בליבי שלא בזבזתי את כל שנות האוניברסיטה שלי על המקצוע היוקרתי והכלכך נוראי הזה. עברתי לקצב, יהודה פלדנשטיין, שמכין לי את הטבע עוף לגן. איתו עכשיו יש לי יחסים טובים, אחרי שהצלחתי לגמול אותו מלהתחיל איתי כל פעם שאני נכנסת לקצביה, הם חבורת שובינסטים מזעזעת, ובכל זאת אני והוא יש לנו דיבור. שאלתי אותו איך הוא בחר להיות בתוך הסירחון והדם והגוויות האלו כל היום?? איך? הוא אמר שזה עסק משפחתי ושהוא כבר שנים שם.. טוב אמרתי, לא מבינה עדיין איך זאת הבחירה שלו.
ככה עם החשמלאי, איש התנורים, העובד בחנות ירקות, השכנים מהמשתלה, כולם, אף אחד לא אמר לי שזה הבחירה המעולה שלו, שהוא מרוצה ושמח עליה עד עצם היום הזה. אני בטוחה שיש כאלו אנשים, מאוד אשמח להכיר אותם. זה קצת מדכא אם באמת המציאות היא שכולנו התגלגלנו למה שאנחנו עושים רוב שעות היום מתוך אילוצים, אין ברירה, בחירות שלנו כמתבגרים שלא ידענו כלום על כלום....
ברור לי שהחיים הם גם בהתגלגלות אבל נראה לי שתחושת הבחירה ויכולת לעשות כל מה שנרצה, מאוד תעזור לחיינו להראות אחרת.
לחיים. הארכאולוגית, הקרימינולוגית ,והגננת .....