הנשיכה המשך

הכל חזר כמעט למסלולו. המפגש והארוע ליוו אותנו עוד כמה ימים ושאלנו את עצמינו, אם האיש והבת שלו יופיעו בגן. אולי לקחת את הספר, אולי להצטרף לקיטנה ואולי זה הכל היה רק חלום.
שחכתי לספר שלפני שיצאנו האיש המבוגר יותר אמר לנו שכדאי לנו להעזר בבעל הכלב הנושך בעבודות עץ וכפיים, כי יש לו ידיים ויכולות יוצאות דופן...

אני רק רציתי לשכוח מכל הסיפור, לא הרגיש לי שום רצון או צורך לקבל משהו עבור עוגמת הנפש... סלחתי לו ונפרדנו כידידים.
הימים אז היו ממש ימי הגסיסה של אבא, באחד הביקורים ממש אחרי הארוע, פגשתי חברה שלי בירושלים שהיא רופאה. היא ראתה וממש הזדעזעה. אני לתומי חשבתי שקצת אדום מסביב ושזה רק כואב ותכף יעבור, היא ראתה ונתנה לי מרשם של אנטיביוטיקה חריפה ביותר לשלוש פעמים ביום... היא ממש לא רצתה לשמוע את עמדתי בנושא. הבנתי שכנראה היא רואה מה שאני לא, ונסעתי ביום שישי אחריה"צ לאבוגוש לקנות את התרופות. כשיצאתי מהחנות והשארתי שם כמעט מאה שקל, התחלתי להרגיש שזה קצת מוגזם גם להנשך וגם להוציא כסף על תרופות....

בהמשך השבוע התקשרתי לבעל הכלב ואמרתי לו ששלומי יותר טוב "תודה שהוא מתעניין" ושגם מבאס אותי לשלם על התרופות. הוא כמובן היה מוכן לפצות אותי כספית וגם בדיבור שלו היתה נימה נדיבה ומיוחדת ברצון שלו לפצות. הוא אמר לי להגיד מה שאני צריכה ושהוא יעשה עבורי... בהתחלה לא ממש הבנתי את מה שעומד מאחורי האמירה הזאת, ועד כמה הוא היה רציני.
אבל כנראה בכל זאת הבנתי כי הראש שלי התחיל לעבוד בכיוון של מה אני יכולה לקבל מהאיש הזה...
אז אמרתי לו ......... עגלת קקי סוסים לגן לצורכי הערוגות פארמהקלצ'ר של ניתאי. אין בעיה, מה עוד???
......... יום עבודה עם הילדים חוג 'עולם גדול', בבניה בעץ. אין בעיה, מה עוד??
.......... לנסר את העצים מאחורי הגן כדי להגדיל את החניה. אין בעיה, מה עוד??
טוב אמרתי לו זהו, נתחיל בזה.
הוא בא, כמו שקבענו עם עגלת קקי סוסים, עם כלים לעבודות נגרות עם הילדים ועם מסור חשמלי וכמו מלאך פשוט עשה את כל מה שהבטיח.
בסוף היום ניגש אלי ושאל, לא לפני שראיתי שהוא גם נהנה ומתרשם מהגן ושמח להיות שותף במקום כזה, מה עוד???
אז בשניה הבנתי שהוא "הג'יני" וזה שמו עד היום. אמרתי לו שתודה, שהוא משוחרר ושזה ממש בסדר, אני לא מצפה ממנו לכלום ושעשה מעל ומעבר... אבל הוא בנחישות שלו התעקש ושאל אם יש עוד משהו.

זה כבר היה מאתגר עבורי, מה עוד? מה עוד? אה, אני יודעת, בחדר מונטסורי יש מאוורר שאני נאבקת לתלות אותו כבר שבועות. ברגע הוא ניגש ופשוט סידר אותו. ומה עוד?? התחלתי להרגיש שאני לא מבינה מה קורה. למה האיש הזה מוכן להיות הג'יני שלי, בגלל הנשיכה? מזמן שיחררתי אותו... אבל הוא שאל וחיכה לתשובה ולי תמיד יש דברים שאני צריכה, תשאלו את כל מי שמכיר אותי.
אני צריכה צריכה צריכה.... מערבל בטון, להכנת דרקון בחצר. וכך היה.
הוא הופיע עם מערבל בטון וכלי עבודה ופשוט תוך כמה שעות עבודה היה בחצר דרקון שבתוכו נשפכו שמונה שקי מלט שהורמו והתערבבו בכמויות הנכונות, במרקם הנכון, במיומנות שלא הכרתי, והדרקון פשוט עמד שם....

בשלב הזה כבר קראתי לו בפניו בגלוי ולעיני כל "הג'יני" כי לא יכולתי לחשוב על שם יותר מתאים.
מאז כל פעם שעולה לי איזה צורך הוא עולה בראשי, לפעמים אני מתקשרת, ולפעמים לא נעים לי. לא יודעת אם הסידור הזה של הג'יני היתה אפיזודה חולפת, או שהוא לתמיד. אין לי מושג. מה שברור שבחיים לא היה לי ג'יני, גם לא לשניה.

אני מבינה שההתמסרות שלו היתה מאוד מיוחדת, שהוא איש מאוד מיוחד, שהמפגש היה די מדהים ומפרה את כולנו, כולל אותו, אותי, את הגן ואת כל מי שהשתתף בעשיה.
נראה לי שעדין יהיו עוד התפתחויות למפגש של הכלב של הג'יני והירך שלי.

הסיפור המקביל היה עם האיש והילדה. באמת אחרי כמה ימים הוא הופיע עם הילדה בגן ולקח את הספר של אמא שלי. היא כתבה אותו כשהיתה בת 26 באתונה והוא מדבר על החוסר יכולת של האדם להכיל ולחיות עם הידיעה של המוות. ולכן יש שתי אפשרויות לבחור, או למות במובן הזה שאנו מכחישים את המוות ואת הידיעה אותו, ולכן אנו חיים "מתים" ב"שדות הירוקים של התקווה שאנחנו מציירים לעצמנו", או השיגעון שהוא התוצאה של ידיעת המוות. בקיצור לא ספר קליל במיוחד אפשר לומר, במיוחד לא לאשה שמתה מתביעה בים 10 שנים אחרי...
בכל מקרה הוא קרא ובטלפון אמר לי שהוא מעדיף את השיגעון. לכאורה זו בחירה מובנת לי, אבל בהקשר של הבת החמש שלו מיד אמרתי לו שהוא בתפקיד ושזו בחירה לא כלכך אחראית לגבי ביתו. ההזדהות והתחושת שליחות לילדה היו חזקים נורא בתוכי והרגשתי שאולי חזקים מידי.

היא באה כמה פעמים לקייטנה וראינו שתינו, ריבק ואני, שתי יתומות מנוסות, שהילדה במצב קשה. כבר במגננות של המגננות מפני הכל, הילדים, הצוות, המסגרת.
לא ידענו בוודאות שלהכניס אותה לקייטנה רק לחודש, יהיה לה טוב, כי הטיפול שהיא צריכה , הוא עמוק והרבה יותר עוטף ורחב ממה שיש לנו להעניק לה בחודש...

לאבא היה גם קושי להעמיד לה גבולות ואת המסגרת כעובדה והחוויה התמוססה ולא ממש המריאה. הרגשנו בצניעות שיכולות רק מה שיכולות ושלא הכל תלוי בנו.... ואז באורך פלא, התפנה מקום בגן, שתינו ידענו שאין לנו מקום, שיש רשימת המתנה של 80 ילדים, אבל המיקריות, השליחות, המחויבות לילדה ותחושה שיש לנו לתת לאבא ולילדה את מה שהם הכי צריכים ברגע זה בדיוק, היו חזקים יותר מהכל. קראנו לו לשיחה, שיתפנו אותו במה שאנחנו רואות בילדה, במה נראה לנו נכון עכשיו בשבילה, שאנחנו מוכנות להיות השותפות שלו בטיפול בילדה הכלכך דואבת ואבודה הזאת, שהיא גם קצת כל אחת מאיתנו.... הוא הקשיב, אמר שיחשוב..... וחזר אלינו ב......., תודה, אבל לא.

התחושה שעברה לי ברגע שקבלתי את הסרוב, היתה חזקה ממה שיכולה לתאר. המורכבות של הסיטואציה. הילדה שלא תקבל מה שצריכה, האבא שהציענו לו את הירח והוא בוחר לסרב, התחושה של הצניעות והיכולת לתת רק למי שבוחר לקבל, הכעס על האבות המוגבלים שאת המחיר לא רק הם משלמים על מוגבלויותיהם, לכל החיים. הכל הוצף ונחבט בתוכי רק יכולתי לבכות. עלי, עליה, עליו על המציאות ועל המוגבלות של כל אחד מאיתנו לדעת ולבחור בטוב.
אולי הוא ראה מה שאנחנו לא ראינו, אולי הוא מכיר את עצמו וידע שזה גדול עליו, אולי המעורבות שלנו בסיפור שלו היתה לו יותר מידי...
אולי ואולי ואולי ואולי

מאז לא שמענו כלום, לא יודעות, לא מנסות לברר. מקבלות את הבחירה בבליעת המון רוק סמיך ובהבנה ששם יש עוד ילדה, כמוני, שהאבא המוגבל שלה, שכלכך אוהב אותה, עשה עוד טעות גורלית שתשפיע על חייה לתמיד.
לחיים. לחיי הילדה שבכולנו ולחיי הטיפול שכל אחת מאיתנו צריכה, ולחיי האבות שהיו מוכנים להוריד לנו את הירח אם רק היינו מבקשות, לחיי המוגבלות האנושית.

הנשיכה

הנשיכה
זהו סיפור, שהיה באמת .לא מזמן. הצלקת עדין נראת בחוצפתה ונראה שתשאר לתמיד, לפחות זו שעל הירך שלי. לא כתבתי את הסיפור כי לא רוצה לחשוף את הנפשות הפועלות, מצד שני הסיפור טוב מידי מכדי לא להכתב. אני פשוט לא אזכיר שמות ואנסה להיות זהירה בניגוד לטבעי.

ביום רביעי אחד יצאנו אני וריבק לטיול אופנים לאחד הישובים באזור, לחפש מעיין ששמענו עליו ולא הכרנו. בדרך עברנו ליד חוות סוסים ויצאו מהחווה שלושה כלבים, מכל הגדלים. הגדול והלבן מבניהם ניגש אלי, מכיוון שאני לא מפחדת מכלבים ובכלל פחד זה לא תחושה מפותחת אצלי, ומכיוון שמבינה את הצורך שלהם, הכלבים, לצאת לעשות רוח ולהפגין נוכחות, עצרתי את האופנים ונתתי לו להתקרב אלי. בשניה אחת הוא פשוט נשך אותי ביס בירך... הכאב, ההפתעה, העלבון והפחד.. הלא מפותח שלי, כולם ביחד חגגו בתוכי. התחלנו לצעוק לכיוון החווה שאם יש שם משהו שיקח את הכלב, לא נשמע קול ולא יצא איש. הכלב בשלב מסוים ברח ואנחנו אספנו את עצמנו וניסינו לחשוב מה עכשיו, להמשיך למעיין כמו שאני רציתי, או לחזור ולמצוא את בעל החווה ולשחוט את כל הכלבים הלבנים באשר הם... ולתבוע אותו בעשרות אפי שקלים, שרבקה רצתה. בעודנו חושבות ועומדות שם כשרגלי מדממת, הכלב חזר והתחיל שוב לתקוף אותנו. אז כבר לא היתה ברירה, הלכנו אחורה, כשהאופנים מפרידות בניינו לבין הכלב ואנחנו כבר יודעות, בשלב הזה, שהוא לא רק נובח כמו רוב הכלבים.... הגענו טשושות ומוכות לכביש של הישוב, עצרנו את האוטו הראשון ושאלנו של מי החווה ולקחנו טלפונים. אני רציתי שנתקשר ורבקה היתה מאוד נחושה שמייד נלך אליו הביתה.... נכנסנו לחצר ולבית נחמד ושקט בישוב, רבקה נכנסה מאוד סוערת ורוצה להעלות מישהו על טיל, "הכלב שלך נשך את השותפה שלי" אמרה בשיא העצבים!!!!!

בבית ישבו שני גברים, אחד אמר בנעימות ובהפתעה על האורחות שנכנסו אליו הביתה בסערה, שהכלבה שלו לא ממש יוצאת מהבית ולא נראה לו שהיא נשכה אותנו, השני תפס את ראשו ואמר "אוי לא, הוא שלי".

פתאום משום מקום צצה ילדה בת חמש בערך, מתוך החדר, ניגשה לרבקה ואמרה "אותך אני רוצה". ברור שרבקה בהתפרצות לתוך הבית לא היתה מאוד אטרקטיבית לילדות קטנות, אבל הילדה היתה מאוד ברורה בבחירותיה, לקחה אותה ביד לשחק איתה במשהו. האיש המבוגר יותר, זה שהבית היה שלו, אבל לא הכלב הנושך, הביא ערכת עזרה ראשונה והתחיל לחבוש לי את הרגל, הכבר הרבה פחות כואבת. בעודו חובש אותי הוא מספר על הבוקר המוזר הזה, שבו גם הבת שלו, וגם הוא וגם האיש מהחווה הרגישו שזה יום שלא צריך להתחיל אותו כרגיל ולכן נשארו בבית בשיחות נפש על אנרגיות..... ולא התחילו את יומם.

לאט, או מהר מתבהר הסיפור שלהם ולאן הגענו. הגבר שחבש אותי, מבוגר מאיתנו לפחות בעשור אם לא יותר, סיפר שאישתו בת 40, בגילנו, נפטרה לפני כמה חודשים באופן מפתיע, שהבת שלו בת החמש והוא נשארו לבד בביתו שהיא לא רוצה ללכת לגן ושהוא לא יודע מה לעשות איתה.

באותו זמן שהוא מדבר וחובש לי את הרגל, ורבקה על הרצפה עם הילדה, אני מרגישה בודאות שהאיש הזה מפלרטט איתי ואומר שהיה שמח לטפל ברגל שלי בנסיבות אחרות.... אני מיד אמרתי לו שיעצור, שזה לא מתאים ושירגיע מהר!!!

הלב שלי, בלי קשר לפלירטוט, אלא עם קשר לסיפור שנקלעתי אליו, התחיל לדפוק מהר. הדיבור שלו היה כלכך ישיר וכנה ולא רגיל שרק נותר ללכת עם האינטימיות שנוצרה ולחשוף את הסיפור המשלים שלי. סיפרתי לו שאני הילדה בסיפור הזה, שאמא שלי טבעה בים כשהייתי בת חמש, שנשארתי עם אבא שלא ידע מה לעשות איתי ושאני כיום בת 40 שאבא נפטר לפני חודשיים.... השאלות שלו אלי מהרגע הזה היו מכל המישורים ולכל הכיוונים. כבת זוג פוטנציאלית, כילדה יתומה שאבדה את אמא שלה, כגננת כאישה יפה וכלא יודעת מה עוד יש.... מה שבטוח שהם נגעו לליבי מאוד. הוא שאל "את נשואה? החיים שלך טובים? יש לך משפחה? חיים נורמאלים? איך אבא היה? מה עבר עליו? מה את אומרת על הילדה? היא בסדר? צריך לדאוג ? היא לא בוכה, נראית בסדר....??? הרגשתי שיש לי תפקיד עם האיש הזה. שלא סתם אני וריבק ניקלענו למקום הזה... התפתחה שיחה ארוכה על החיים שלי ושלו... על אבא ואיך התמודד ואיך התחתן והציל אותנו, ואיך היה יושב בסלון שנים ובוכה... ואיך לעולם לא התגבר על האסון.... על אמא שכתבה על המוות והשגעון ועל הבחירה בניהם.... על האימרה של אבא שלי "שהחיים קשים וכל אחד צריך להתמודד לבד עם הקושי"... על הפחד וקושי לאבד אמא ועל המנגנונים המסווים את האסון הנוראי בלהרגיש לבד בעולם בלי אמא, עם כל הכבוד לאבא.
הכל היה מהיר, הזוי ורב מימדי ועוצמתי.

יצאנו משם, לא לפני שהוצאנו את העוגיות הטעימות שרבקה הכינה (שהילדה טרפה כאילו לא אכלה מעולם), את הקפה הטעים שלנו (כי הקפה שלו היה דוחה והמצב הצריך קפה טעים), ולא לפני שהזמנו את הילדה לקיטנה שבגן שלנו וגם הבטחנו לו עותק של הספר של אמא אם הוא יעבור בגן לקחת.
יצאנו משם הלומות, נסערות חבושות ופצועות גם יחד.

וזה לא סוף הסיפור. המשך יבוא.
לילה טוב.