מה אני עושה כשאני כבר גדולה

מסתובבת בעולם כבר זמן רב ועסוקה במה אנשים עובדים. איפה הם בחרו, או לא בחרו, לבלות את רוב שעותיהם מחוץ לבית. התגובות של האנשים מאוד מתגוננות... אולי כי אני שואלת מאיים, או אולי ויותר סביר, שהם לא כלכך רוצים לראות שהבחירות שלהם הן מוזרות ולא כלכך משמחות...
יש ששואלים אותי ומה את עושה??? אני גננת. ישר התגובה היא צחוק ושמחה גדולה שהם לא בחרו לעשות את מה שאני עושה ושזה טרוף לבלות עם ילדים כלכך הרבה זמן מהיום, טוב וזה מסביר בברור שהם לא מבינים דבר וחצי דבר, או שלכל אחד יש את מקומו בעולם ותפקידו, יגידו השנטיבנטים. ריבקה אומרת משפט "שלא לזה (למקצוע הקודם שלה) היא באה לעולם", זה תמיד הפליא אותי המשפט, מה לכל אחד יש את הדבר שלשמו הוא בא לעולם? די מקומם לא? אולי כי אני כן מבינה על מה היא מדברת. הדבר הזה שהוא מדויק לאותה אישה או גבר, הדבר הזה שנמצא על הקו היחודי שלו.... שזהו המקום שבו היא יכולה לתפתח ולהתקדם במושגים שלה... חייב להיות מקום כזה.

אני בגן אשת החוץ והסידורים, אז יש לי מגע וקשר עם הרבה אנשי מקצוע כל הזמן. אהרון בעל המכולת, בכלל לא יכל לענות לי מרוב שזה "ככה זה" כבר כלכך הרבה שנים, ומכיון שאני כה אוהבת אותו, לא נכנסתי בשאלות עליו. יש בניינו כבוד הדדי ואני לא רציתי שירגיש שאני מפקפקת בחשיבות המכולת. אני גם לא מערערת בכלל בחשיבות של כל העבודות בעולם, לפחות על רוב המקצועות. זאת לא הנקודה, אלא למה מישהו בחר להיות מה שהוא היום ולא משהו אחר, אם ההנחה שיש לנו בחירה כמובן ויש מי שיתעקב על הנקודה הזאת ויטען ששם התשובה לשאלה המעצבנת שלי... (כמו עפר כמובן)

כשעבדתי כסגנית מנהל "באורנים", מעון לנערות במצוקה בירושלים, המנהל שאל את כל מי שבא לראיון את השאלה המוזרה הזאת:" מה מביא אותך ומה יש לך לחפש במעון לנערות במצוקה?" גם אותי הוא שאל, למזלי החירטוט שנתתי לו עבר אותו. אבל כל התקופה שלי שם, חמש שנים, לקח לי להבין מה אני עשיתי שם ולמה עלי להמשיך למשהו אחר. הבנתי שאני באתי מצד אחד להתחבר לנערה במצוקה שלי, ושאני מזדהה מאוד עם הנערות, ומצד שני לעשות תיקון של תפקיד האמא החורגת המיטיבה שכלכך רציתי שתהיה לי (וגם בסופו של דבר, היתה לי). המעון גם הביא לי בעוצמות את הצורך ללכת לטיפול אנליזה לארבע שנים, מה שלא יכולתי לדמיין לפני שעבדתי עם כלכך הרבה כאב מול אמהות והתבגרות. למדתי המון על עצמי.העיסוק בפטולוגיה ובתיקון היה בדמי, עד היום אני נמשכת לעזור לכל מי שרוצה לעזור לעצמה. אני לא עסוקה בלשכנע אנשים שירצו, אבל מי שרוצה אני מיד שם מגויסת למשימה. המעבר לגן ילדים הפתיע אותי, לא יכולתי להבין אותו בהתחלה כשרבקה הציעה לי להיות שותפה שלה בגן ילדים. היה ברור לי, בעקבות ניסיוני, שהתשובה תגיע, גם אם אני לא מבינה מיד מה אני עושה כאן, הרגשתי שאיתה אני יכולה לעשות הכל ושזאת סיבה מספיק טובה, גם אם גננת אני לא ממש יודעת להיות, אני אלמד....
ההבנה שאני עייפתי מהעיסוק בתיקון אחרי שהעוול נעשה, ועברתי להשתתף בייצירה הבריאה, מאוד שמחה אותי, וסימנה לי שאני במקום הרבה יותר טוב עם עצמי.
בהסתובבויות שלי עם השאלה בעולם, המקצוע היחידי שלא היתה לי שאלה עליו היתה מילדת או דולה. את המקצוע הזה אני מבינה. הכי קרוב להשתתפות בבריאה שיש. אם לא להיות האשה היולדת, ורק מעטות הפכו את זה למקצוע, אז להיות וללוות ולהשתתף בבריאה נראת לי בחירה מובנת לגמרי. שבוע שעבר הייתי בגן שלנו (של רבקה ושלי), בארוע דולות. לא הבנתי הרבה מהדיבור המקצועי, אבל מאוד שמחתי לראות שהמקצוע הזה תופס נוכחות ושיש התפתחות והבנה בצורך של הפונקציה הזאת בחיינו. הזדעזעתי לשמוע שיש בתי חולים רבים בארץ שלא מאפשרים לדולות להכנס ללידות כי הם שומרים על המילדות שלהם מפני לקיחת מקומם ליד הנשים היולדות. זה נשמע לי טירוף, ימי הביניים, ועוד כל מיני תחושות אבסורד וטימטום. הדולות נראו לגמרה שלוות ומכירות את הפרוצדורות של קיומן במרחב הציבורי, ונראה שהן נחושות לא לוותר לטימטום ולמצוא דרך לשנות את הגזרות המוזרות הללו. מסכנה נוספת מהערב היתה שברור שצריך ללדת בבית, כל מי שיכולה.
שאלתי את העורכת דין, היא הביאה לי טעונים שונים כמו: מישהו צריך לעשות את זה, או זה מאוד חשוב לשמור על הצדק (אסור להגיד לי את המשפט הזה, כי אני למדתי תואר שני בקרימינולוגיה וברור לי שאין שום צדק במלאכתם של עורכי הדין!) לא נכנסתי איתה לדיון רק שמעתי והנהנתי, היא היתה כלכך עסוקה בלהוכיח שהיא צודקת, שזה אמר את כל התורה על רגל אחת. יצאתי ממנה ושמחתי בליבי שלא בזבזתי את כל שנות האוניברסיטה שלי על המקצוע היוקרתי והכלכך נוראי הזה. עברתי לקצב, יהודה פלדנשטיין, שמכין לי את הטבע עוף לגן. איתו עכשיו יש לי יחסים טובים, אחרי שהצלחתי לגמול אותו מלהתחיל איתי כל פעם שאני נכנסת לקצביה, הם חבורת שובינסטים מזעזעת, ובכל זאת אני והוא יש לנו דיבור. שאלתי אותו איך הוא בחר להיות בתוך הסירחון והדם והגוויות האלו כל היום?? איך? הוא אמר שזה עסק משפחתי ושהוא כבר שנים שם.. טוב אמרתי, לא מבינה עדיין איך זאת הבחירה שלו.
ככה עם החשמלאי, איש התנורים, העובד בחנות ירקות, השכנים מהמשתלה, כולם, אף אחד לא אמר לי שזה הבחירה המעולה שלו, שהוא מרוצה ושמח עליה עד עצם היום הזה. אני בטוחה שיש כאלו אנשים, מאוד אשמח להכיר אותם. זה קצת מדכא אם באמת המציאות היא שכולנו התגלגלנו למה שאנחנו עושים רוב שעות היום מתוך אילוצים, אין ברירה, בחירות שלנו כמתבגרים שלא ידענו כלום על כלום....
ברור לי שהחיים הם גם בהתגלגלות אבל נראה לי שתחושת הבחירה ויכולת לעשות כל מה שנרצה, מאוד תעזור לחיינו להראות אחרת.
לחיים. הארכאולוגית, הקרימינולוגית ,והגננת .....