המכשפות נכנסו לחיי

הדבר הכי חדש ומרגש שקורה לי בימים אלו היא ההבנה שיש בתוכי את היכולת להיות וליצור קשר עם השושלת הנשית שלי. מכיוון שהשושלת שלי נקטעה כלכך בפתאומיות (ואומרות לי נשים שיש להן אמא וסבתא, שזה לא בגלל זה) החיבור שלי לשושלת שלי היה מקוטע ולא ממש ברור. בעיקר משהו של פעם וחוסר הבנה של מה תפקידה עבורי כיום ולאן ומה יש לי לעשות איתה, תקיעות וקבלה שככה זה.

סדנת הפיילוט שהייתי בה שנקראת מחרוזת פנינים שגלו ונאוה חברותי המכשפות העבירו, וגלו מתארת אותה ישירות על גלי האינטרנט בלי להתבלבל, במושבה חופשית, זרקה אותי לתוך עולם שחייתי לצידו, שאין לי דרך או שם אחר לקרוא לו חוץ מ"מכשפות".
כשהגעתי לפרדס חנה ופגשתי את גלו לראשונה ונתתי לה לקרוא את ההגיגים שלי , היא אמרה לי בשיא הרצינות "אז תלכי לנאוה והיא תאפשר לך לדבר עם אמא שלך, מה את לא רוצה לפגוש אותה?" אני נפנפתי את גלו והדיבורים השנטי-בנטים האלו בהינף מבטל והמשכתי בחיי הארציים. חמש שנים בפרדס ואחרי הסדנה ההזויה הזאת, אני מבינה שאני לא מבינה כלום, תחושה מוזרה ולא מוכרת לי במיוחד. אני חייבת להגיד שגם תחושה מרגשת ומשמחת של מקום ללמוד ולהתפתח. הטענה המפתיעה של הסדנה, (אם הבנתי נכון, וזה לא בטוח בכלל), היא שלכל אישה (ולדעתי גם גברים, צריך לשאול את המכשפה) יש נשים מהשושלת הנשית שלה שמלוות אותה ושומרות ומנחות אותה בדרכה. היא רק צריכה להיות מודעת אליהן ולאפשר להן לדבר ולהיות.
אני שנים הייתי בסקפטיות וב"המלך הוא עירום" וכל מיני כאלו... עכשיו לא שאני באמת מאמינה שיש או שאין מלאכים, לא יודעת אם התקשורים הם מציאות או בדיוק מי אומר אותם, אבל מה שכן הבנתי שזה ממש לא משנה לי. אני מאמינה לגמרה לנאוה ולגלו באופן מוזר ולא אופייני לי. מאמינה לתדר (זאת מילה מכשפית חדשה שמשתמשים בה) לתמיכה לטיפול לריפוי שיש בכל מה שנעשה במסגרת המכשפות הכלכך לא מובנת הזאת. אני כנראה השתנתי, כי הן ממשיכות לעשות את מלאכתן מאז שאני כאן.
בעודי יושבת בסדנה ונאוה נותת הנחיות לאפשר למישהי מהשושלת הנשית שלנו לבוא ולהגיד לנו משהו (הכל במדיטציה כמובן) אני פתאום מבינה שאם אני אמלא אחר ההוראות, ושזה אכן אפשרי, תופיע כאן אמא שלי ותתחיל לדבר איתי..... מיד התחלתי להזמין את סבתא שלי "יקה" כמו שאני קראתי לה, שעל שמה אני נקראת "אסתר" או "אסטרו" כמו שהיא קראה לי כשעוד היתה בחיים. אז עלו לי ריחות וזיכרונות חזקים ממנה ומהביקורים שלי ביוון, עלו לי תחושות וגעגועים... אבל היא לא באה. היה ברור שכל החוויות שעולות לי הן ממני ולא מבחוץ, אם יש הבדל בכלל, גם על זה יש שאלה במכשפות. הבנתי שאני מתחמקת ושברור שמי שתבוא אם אני אפתח את הערוצים, תהיה מי אם לא - אמא. כלכך נלחצתי שכל המדיטציה אמרתי לעצמי "רק שלא תבוא, רק שלא תבוא, רק שלאאאאאאאא תבוא. ואכן למזלי וכמו שגלו אומרת, "היא תבוא רק אם את באמת רוצה", ולמזלי לא רציתי והיא לא באה, איזו הקלה.
אבל השערוריה היא האפשרות שאם אני ארצה, היא תבוא. אני לא יכולה לתאר במילים את גודל המהפך עבורי של הבנה הזו. מהההההההה?? אני יכולה לדבר עם אמא שלי, היא זמינה, שם, כאן, לא יודעת איפה, היא רוצה ,יכולה ,מלווה, נמצאת בשבילי... כל השנים האלו שאני כלכך בודדה ואבודה ומתגעגעת עד אימה ?????
אז לפי המכשפות התשובה היא חד משמעית כן!
שוב המלך הוא ערום, שוב ה "נו באמת...." ובכל זאת ברור לי שאני לא יכולה להעיף את זה כמו פעם. מבינה שזאת מציאות חדשה שאני נמצאת בה פתאום.
אז איך שאני מרוצה מעצמי שהצלחתי לא להביא את אמא אלי, נאוה ניגשת אלי בשיא הרצינות ואומרת, "אמא שלך באה אלי וביקשה שאני אמסור לך מסר ממנה" אני נושמת עמוק, לא יודעת אם לצחוק או לבכות, אם להאמין או להעיף, והיא ממשיכה "היא בקשה שתשחררי אותה ואת עצמך" מה????????? איך? למה ? ממה? נאוה בסבלנות מסבירה לי שהיא הרגישה מאוד אשמה על איך שעזבה אותי ושהיא שומרת עלי מקרוב מאוד ושהיא רוצה ומוכנה לעבור הלאה לרמות גבוהות יותר ושהיא מבקשת ממני לשחרר אותה, ושזה ישחרר אותי ויחזיר לי אותה כמלווה יותר חופשיה וטובה בשבילי.

מאותו רגע אני מתנהלת כאילו השתנה משהו מהותי בקיום שלי, לא שרצתי לשחרר את אמא. זה העלה לי מלא פחדים וחששות מצד אחד, אבל גם אני מהר מאוד הבנתי על מה היא מדברת, לא במכשפות, בהבנה שלי שצריכה לשחרר אותה ולצאת לדרכי. הדבר הראשון שעשיתי הוא לחזור הביתה ולספר לבנות שלי על אמא שלי, על הילדות, על סבתא שלי. הבנתי שחסכתי מהן את כל הסיפורים, את כל החיבור שלהן לשושלת, כי הכל רווי וטבול בצער וכאב וסיפורים קשים של יתמות ושואה וגעגועים קשים ושל ילדה קטנה שאיבדה את אמא שלה. רציתי באופן אינסטינקטיבי ולא מודע לחסוך להן את כל הסיפור הטרגי והמזעזע הזה, למה זה טוב, בשביל מה? הבנות גמעו הכל בשקיקה. ראיתי איך הכל מלא גם בצחוק ובסיפורים שצצו לי מלפני שאמא נעלמה לי, הסיפורים קשים ככול שהיו, היו מלווים ושמורים בתוך החיים שלי היום, בתוך היותי אני, והבנות שמחו ורצו עוד ועוד. שם עם הבנות זה היה קולח כלכך שרק זה בפני עצמו שינה את מהות השושלת לתמיד. בשנה למותה, עברו כבר 35 שנה, עלינו כולנו לקבר שלה, בפעם הראשונה. ישבנו על הקבר, סיפרתי להן עוד עליה ועל הקושי שלי עם הקבר והתחושה ש"כאילו היא כאן" הקראנו את הפרק הראשון מהספר שכתבה שהיתה בת 26 ביוונית, על זבובה שחיה יממה בתוך חדר של זקנה... היה כלכך מדהים וביחד ומרגש שלא זלגה לי אפילו דמעה אחת מרוב אושר ושמחה על התפנית שקרתה בשושלתי הקטנה.
ישר עלה בי הצורך העז לקחת אותם ליוון, להראות להן את הכל, את הבית של סבתא, הריח במסדרון, המסריח והכלכך מוכר וכואב. האוכל היווני, הקפניו, השפה וגם את הדוד שלי מויסיס, אח של אמא, שהוא הזכר האחרון ליווניות שעדיין חי. הזמנתי כרטיסים, בלענו את המחיר הגדול עלינו בהרבה, לטובת טיול שורשים ליוון. אני כולי התרגשות. הדוד שלי רק אמר אחרי שקנינו כרטיסים לכולנו, שהוא ישמח לראות אותי ואת עפר, אבל שאת הבנות הוא לא יכול לפגוש, מכיוון שהוא חולה לב וזה לא באפשרותו... זה כלכך העליב אותי, רציתי להעיף אותו לתמיד, אבל רבקה, חברתי הטובה בעולם, הזכירה לי, שאני מובילה ושאני יכולה להשיג מה שארצה, רק צריכה לכבד אותו וללכת לשם עם עפר בפעם הראשונה ושמאוד יכול להיות שהוא בסוף יראה ויכיר את כולנו. גם את זה לא חסכתי מהבנות ודברנו שזה מעליב ולא מובן, והסכמנו שהבנות ישארו עם דניאל (ביתנו החצי מאומצת, שזה סיפור בפני עצמו) בחוף ליד ושאנחנו נלך לפגוש ולנסות להבין מה הסיפור של הדוד המטורף הזה, שהוא אח של סבתא שלהן, ושלי יש זיכרונות ותחושות של קירבה ואהבה מאוד גדולים אליו, הוא תמיד היה טיפוס לא ממש מובן, ואולי על כך אני כלכך אוהבת ולא מוכנה לוותר עליו.
מרגישה שצריכה לעצור כאן, רק אוסיף שאני מתכוונת להרים טלפון לנאוה ולהתחיל מסע של טיפולים, שלא יודעת לאן הוא יקח אותי, רק מבינה שאני על המתנה וההזדמנות הזאת, לאלוהים יודע מה, אני לא מוותרת. הולכת להניח את ראשי, גופי, נשמתי בידי המכשפה הכי לא מפחידה וטהורה שפגשתי ואני כבר יודעת שאני לא אצטער על זה. על החיים ועל המוות.......
ומי שיגיד שאולי, קצת, יכול להיות ש... השתגעתי כנראה לא ממש טועה....