הנשיכה

הנשיכה
זהו סיפור, שהיה באמת .לא מזמן. הצלקת עדין נראת בחוצפתה ונראה שתשאר לתמיד, לפחות זו שעל הירך שלי. לא כתבתי את הסיפור כי לא רוצה לחשוף את הנפשות הפועלות, מצד שני הסיפור טוב מידי מכדי לא להכתב. אני פשוט לא אזכיר שמות ואנסה להיות זהירה בניגוד לטבעי.

ביום רביעי אחד יצאנו אני וריבק לטיול אופנים לאחד הישובים באזור, לחפש מעיין ששמענו עליו ולא הכרנו. בדרך עברנו ליד חוות סוסים ויצאו מהחווה שלושה כלבים, מכל הגדלים. הגדול והלבן מבניהם ניגש אלי, מכיוון שאני לא מפחדת מכלבים ובכלל פחד זה לא תחושה מפותחת אצלי, ומכיוון שמבינה את הצורך שלהם, הכלבים, לצאת לעשות רוח ולהפגין נוכחות, עצרתי את האופנים ונתתי לו להתקרב אלי. בשניה אחת הוא פשוט נשך אותי ביס בירך... הכאב, ההפתעה, העלבון והפחד.. הלא מפותח שלי, כולם ביחד חגגו בתוכי. התחלנו לצעוק לכיוון החווה שאם יש שם משהו שיקח את הכלב, לא נשמע קול ולא יצא איש. הכלב בשלב מסוים ברח ואנחנו אספנו את עצמנו וניסינו לחשוב מה עכשיו, להמשיך למעיין כמו שאני רציתי, או לחזור ולמצוא את בעל החווה ולשחוט את כל הכלבים הלבנים באשר הם... ולתבוע אותו בעשרות אפי שקלים, שרבקה רצתה. בעודנו חושבות ועומדות שם כשרגלי מדממת, הכלב חזר והתחיל שוב לתקוף אותנו. אז כבר לא היתה ברירה, הלכנו אחורה, כשהאופנים מפרידות בניינו לבין הכלב ואנחנו כבר יודעות, בשלב הזה, שהוא לא רק נובח כמו רוב הכלבים.... הגענו טשושות ומוכות לכביש של הישוב, עצרנו את האוטו הראשון ושאלנו של מי החווה ולקחנו טלפונים. אני רציתי שנתקשר ורבקה היתה מאוד נחושה שמייד נלך אליו הביתה.... נכנסנו לחצר ולבית נחמד ושקט בישוב, רבקה נכנסה מאוד סוערת ורוצה להעלות מישהו על טיל, "הכלב שלך נשך את השותפה שלי" אמרה בשיא העצבים!!!!!

בבית ישבו שני גברים, אחד אמר בנעימות ובהפתעה על האורחות שנכנסו אליו הביתה בסערה, שהכלבה שלו לא ממש יוצאת מהבית ולא נראה לו שהיא נשכה אותנו, השני תפס את ראשו ואמר "אוי לא, הוא שלי".

פתאום משום מקום צצה ילדה בת חמש בערך, מתוך החדר, ניגשה לרבקה ואמרה "אותך אני רוצה". ברור שרבקה בהתפרצות לתוך הבית לא היתה מאוד אטרקטיבית לילדות קטנות, אבל הילדה היתה מאוד ברורה בבחירותיה, לקחה אותה ביד לשחק איתה במשהו. האיש המבוגר יותר, זה שהבית היה שלו, אבל לא הכלב הנושך, הביא ערכת עזרה ראשונה והתחיל לחבוש לי את הרגל, הכבר הרבה פחות כואבת. בעודו חובש אותי הוא מספר על הבוקר המוזר הזה, שבו גם הבת שלו, וגם הוא וגם האיש מהחווה הרגישו שזה יום שלא צריך להתחיל אותו כרגיל ולכן נשארו בבית בשיחות נפש על אנרגיות..... ולא התחילו את יומם.

לאט, או מהר מתבהר הסיפור שלהם ולאן הגענו. הגבר שחבש אותי, מבוגר מאיתנו לפחות בעשור אם לא יותר, סיפר שאישתו בת 40, בגילנו, נפטרה לפני כמה חודשים באופן מפתיע, שהבת שלו בת החמש והוא נשארו לבד בביתו שהיא לא רוצה ללכת לגן ושהוא לא יודע מה לעשות איתה.

באותו זמן שהוא מדבר וחובש לי את הרגל, ורבקה על הרצפה עם הילדה, אני מרגישה בודאות שהאיש הזה מפלרטט איתי ואומר שהיה שמח לטפל ברגל שלי בנסיבות אחרות.... אני מיד אמרתי לו שיעצור, שזה לא מתאים ושירגיע מהר!!!

הלב שלי, בלי קשר לפלירטוט, אלא עם קשר לסיפור שנקלעתי אליו, התחיל לדפוק מהר. הדיבור שלו היה כלכך ישיר וכנה ולא רגיל שרק נותר ללכת עם האינטימיות שנוצרה ולחשוף את הסיפור המשלים שלי. סיפרתי לו שאני הילדה בסיפור הזה, שאמא שלי טבעה בים כשהייתי בת חמש, שנשארתי עם אבא שלא ידע מה לעשות איתי ושאני כיום בת 40 שאבא נפטר לפני חודשיים.... השאלות שלו אלי מהרגע הזה היו מכל המישורים ולכל הכיוונים. כבת זוג פוטנציאלית, כילדה יתומה שאבדה את אמא שלה, כגננת כאישה יפה וכלא יודעת מה עוד יש.... מה שבטוח שהם נגעו לליבי מאוד. הוא שאל "את נשואה? החיים שלך טובים? יש לך משפחה? חיים נורמאלים? איך אבא היה? מה עבר עליו? מה את אומרת על הילדה? היא בסדר? צריך לדאוג ? היא לא בוכה, נראית בסדר....??? הרגשתי שיש לי תפקיד עם האיש הזה. שלא סתם אני וריבק ניקלענו למקום הזה... התפתחה שיחה ארוכה על החיים שלי ושלו... על אבא ואיך התמודד ואיך התחתן והציל אותנו, ואיך היה יושב בסלון שנים ובוכה... ואיך לעולם לא התגבר על האסון.... על אמא שכתבה על המוות והשגעון ועל הבחירה בניהם.... על האימרה של אבא שלי "שהחיים קשים וכל אחד צריך להתמודד לבד עם הקושי"... על הפחד וקושי לאבד אמא ועל המנגנונים המסווים את האסון הנוראי בלהרגיש לבד בעולם בלי אמא, עם כל הכבוד לאבא.
הכל היה מהיר, הזוי ורב מימדי ועוצמתי.

יצאנו משם, לא לפני שהוצאנו את העוגיות הטעימות שרבקה הכינה (שהילדה טרפה כאילו לא אכלה מעולם), את הקפה הטעים שלנו (כי הקפה שלו היה דוחה והמצב הצריך קפה טעים), ולא לפני שהזמנו את הילדה לקיטנה שבגן שלנו וגם הבטחנו לו עותק של הספר של אמא אם הוא יעבור בגן לקחת.
יצאנו משם הלומות, נסערות חבושות ופצועות גם יחד.

וזה לא סוף הסיפור. המשך יבוא.
לילה טוב.