הנשיכה המשך

הכל חזר כמעט למסלולו. המפגש והארוע ליוו אותנו עוד כמה ימים ושאלנו את עצמינו, אם האיש והבת שלו יופיעו בגן. אולי לקחת את הספר, אולי להצטרף לקיטנה ואולי זה הכל היה רק חלום.
שחכתי לספר שלפני שיצאנו האיש המבוגר יותר אמר לנו שכדאי לנו להעזר בבעל הכלב הנושך בעבודות עץ וכפיים, כי יש לו ידיים ויכולות יוצאות דופן...

אני רק רציתי לשכוח מכל הסיפור, לא הרגיש לי שום רצון או צורך לקבל משהו עבור עוגמת הנפש... סלחתי לו ונפרדנו כידידים.
הימים אז היו ממש ימי הגסיסה של אבא, באחד הביקורים ממש אחרי הארוע, פגשתי חברה שלי בירושלים שהיא רופאה. היא ראתה וממש הזדעזעה. אני לתומי חשבתי שקצת אדום מסביב ושזה רק כואב ותכף יעבור, היא ראתה ונתנה לי מרשם של אנטיביוטיקה חריפה ביותר לשלוש פעמים ביום... היא ממש לא רצתה לשמוע את עמדתי בנושא. הבנתי שכנראה היא רואה מה שאני לא, ונסעתי ביום שישי אחריה"צ לאבוגוש לקנות את התרופות. כשיצאתי מהחנות והשארתי שם כמעט מאה שקל, התחלתי להרגיש שזה קצת מוגזם גם להנשך וגם להוציא כסף על תרופות....

בהמשך השבוע התקשרתי לבעל הכלב ואמרתי לו ששלומי יותר טוב "תודה שהוא מתעניין" ושגם מבאס אותי לשלם על התרופות. הוא כמובן היה מוכן לפצות אותי כספית וגם בדיבור שלו היתה נימה נדיבה ומיוחדת ברצון שלו לפצות. הוא אמר לי להגיד מה שאני צריכה ושהוא יעשה עבורי... בהתחלה לא ממש הבנתי את מה שעומד מאחורי האמירה הזאת, ועד כמה הוא היה רציני.
אבל כנראה בכל זאת הבנתי כי הראש שלי התחיל לעבוד בכיוון של מה אני יכולה לקבל מהאיש הזה...
אז אמרתי לו ......... עגלת קקי סוסים לגן לצורכי הערוגות פארמהקלצ'ר של ניתאי. אין בעיה, מה עוד???
......... יום עבודה עם הילדים חוג 'עולם גדול', בבניה בעץ. אין בעיה, מה עוד??
.......... לנסר את העצים מאחורי הגן כדי להגדיל את החניה. אין בעיה, מה עוד??
טוב אמרתי לו זהו, נתחיל בזה.
הוא בא, כמו שקבענו עם עגלת קקי סוסים, עם כלים לעבודות נגרות עם הילדים ועם מסור חשמלי וכמו מלאך פשוט עשה את כל מה שהבטיח.
בסוף היום ניגש אלי ושאל, לא לפני שראיתי שהוא גם נהנה ומתרשם מהגן ושמח להיות שותף במקום כזה, מה עוד???
אז בשניה הבנתי שהוא "הג'יני" וזה שמו עד היום. אמרתי לו שתודה, שהוא משוחרר ושזה ממש בסדר, אני לא מצפה ממנו לכלום ושעשה מעל ומעבר... אבל הוא בנחישות שלו התעקש ושאל אם יש עוד משהו.

זה כבר היה מאתגר עבורי, מה עוד? מה עוד? אה, אני יודעת, בחדר מונטסורי יש מאוורר שאני נאבקת לתלות אותו כבר שבועות. ברגע הוא ניגש ופשוט סידר אותו. ומה עוד?? התחלתי להרגיש שאני לא מבינה מה קורה. למה האיש הזה מוכן להיות הג'יני שלי, בגלל הנשיכה? מזמן שיחררתי אותו... אבל הוא שאל וחיכה לתשובה ולי תמיד יש דברים שאני צריכה, תשאלו את כל מי שמכיר אותי.
אני צריכה צריכה צריכה.... מערבל בטון, להכנת דרקון בחצר. וכך היה.
הוא הופיע עם מערבל בטון וכלי עבודה ופשוט תוך כמה שעות עבודה היה בחצר דרקון שבתוכו נשפכו שמונה שקי מלט שהורמו והתערבבו בכמויות הנכונות, במרקם הנכון, במיומנות שלא הכרתי, והדרקון פשוט עמד שם....

בשלב הזה כבר קראתי לו בפניו בגלוי ולעיני כל "הג'יני" כי לא יכולתי לחשוב על שם יותר מתאים.
מאז כל פעם שעולה לי איזה צורך הוא עולה בראשי, לפעמים אני מתקשרת, ולפעמים לא נעים לי. לא יודעת אם הסידור הזה של הג'יני היתה אפיזודה חולפת, או שהוא לתמיד. אין לי מושג. מה שברור שבחיים לא היה לי ג'יני, גם לא לשניה.

אני מבינה שההתמסרות שלו היתה מאוד מיוחדת, שהוא איש מאוד מיוחד, שהמפגש היה די מדהים ומפרה את כולנו, כולל אותו, אותי, את הגן ואת כל מי שהשתתף בעשיה.
נראה לי שעדין יהיו עוד התפתחויות למפגש של הכלב של הג'יני והירך שלי.

הסיפור המקביל היה עם האיש והילדה. באמת אחרי כמה ימים הוא הופיע עם הילדה בגן ולקח את הספר של אמא שלי. היא כתבה אותו כשהיתה בת 26 באתונה והוא מדבר על החוסר יכולת של האדם להכיל ולחיות עם הידיעה של המוות. ולכן יש שתי אפשרויות לבחור, או למות במובן הזה שאנו מכחישים את המוות ואת הידיעה אותו, ולכן אנו חיים "מתים" ב"שדות הירוקים של התקווה שאנחנו מציירים לעצמנו", או השיגעון שהוא התוצאה של ידיעת המוות. בקיצור לא ספר קליל במיוחד אפשר לומר, במיוחד לא לאשה שמתה מתביעה בים 10 שנים אחרי...
בכל מקרה הוא קרא ובטלפון אמר לי שהוא מעדיף את השיגעון. לכאורה זו בחירה מובנת לי, אבל בהקשר של הבת החמש שלו מיד אמרתי לו שהוא בתפקיד ושזו בחירה לא כלכך אחראית לגבי ביתו. ההזדהות והתחושת שליחות לילדה היו חזקים נורא בתוכי והרגשתי שאולי חזקים מידי.

היא באה כמה פעמים לקייטנה וראינו שתינו, ריבק ואני, שתי יתומות מנוסות, שהילדה במצב קשה. כבר במגננות של המגננות מפני הכל, הילדים, הצוות, המסגרת.
לא ידענו בוודאות שלהכניס אותה לקייטנה רק לחודש, יהיה לה טוב, כי הטיפול שהיא צריכה , הוא עמוק והרבה יותר עוטף ורחב ממה שיש לנו להעניק לה בחודש...

לאבא היה גם קושי להעמיד לה גבולות ואת המסגרת כעובדה והחוויה התמוססה ולא ממש המריאה. הרגשנו בצניעות שיכולות רק מה שיכולות ושלא הכל תלוי בנו.... ואז באורך פלא, התפנה מקום בגן, שתינו ידענו שאין לנו מקום, שיש רשימת המתנה של 80 ילדים, אבל המיקריות, השליחות, המחויבות לילדה ותחושה שיש לנו לתת לאבא ולילדה את מה שהם הכי צריכים ברגע זה בדיוק, היו חזקים יותר מהכל. קראנו לו לשיחה, שיתפנו אותו במה שאנחנו רואות בילדה, במה נראה לנו נכון עכשיו בשבילה, שאנחנו מוכנות להיות השותפות שלו בטיפול בילדה הכלכך דואבת ואבודה הזאת, שהיא גם קצת כל אחת מאיתנו.... הוא הקשיב, אמר שיחשוב..... וחזר אלינו ב......., תודה, אבל לא.

התחושה שעברה לי ברגע שקבלתי את הסרוב, היתה חזקה ממה שיכולה לתאר. המורכבות של הסיטואציה. הילדה שלא תקבל מה שצריכה, האבא שהציענו לו את הירח והוא בוחר לסרב, התחושה של הצניעות והיכולת לתת רק למי שבוחר לקבל, הכעס על האבות המוגבלים שאת המחיר לא רק הם משלמים על מוגבלויותיהם, לכל החיים. הכל הוצף ונחבט בתוכי רק יכולתי לבכות. עלי, עליה, עליו על המציאות ועל המוגבלות של כל אחד מאיתנו לדעת ולבחור בטוב.
אולי הוא ראה מה שאנחנו לא ראינו, אולי הוא מכיר את עצמו וידע שזה גדול עליו, אולי המעורבות שלנו בסיפור שלו היתה לו יותר מידי...
אולי ואולי ואולי ואולי

מאז לא שמענו כלום, לא יודעות, לא מנסות לברר. מקבלות את הבחירה בבליעת המון רוק סמיך ובהבנה ששם יש עוד ילדה, כמוני, שהאבא המוגבל שלה, שכלכך אוהב אותה, עשה עוד טעות גורלית שתשפיע על חייה לתמיד.
לחיים. לחיי הילדה שבכולנו ולחיי הטיפול שכל אחת מאיתנו צריכה, ולחיי האבות שהיו מוכנים להוריד לנו את הירח אם רק היינו מבקשות, לחיי המוגבלות האנושית.