הספר של אמא נגמר בציטוט הבא
" הקרקע מושכת אותי מטה באלף שורשים. ברחמי ילד, זרע הבדידות, והשמש בשמים תילחם עליו, שיתסוס הצאצא הכי חזק שלי." הצאצא הזה אמור לשרוד את הידיעה של המוות ולא להשתגע מצד אחד ומן הצד השני לא לחיות את השדות הירוקים של התקווה שמצוירים על עורות נוקשים... ככה היא מתארת את זה בספר שלה.
נסעתי לטיול שושים ביוון שברחמי עובר מת. רציתי לבטל, אבל היה ברור לי שצריך להמשיך, לא חוזרים אחורה אני אומרת, לא משנים את העולם. נסענו למרות הכאב והאובדן והמכה הנוראית שקבלתי בעודי עומדת עם עפר והבנות באולטראסאונד, ערב יום כיפור, כדי שכולם ביחד יוכלו לשמוח בדופק של היצור הקטן שהצטרף את משפחתינו. אין דופק, הלב נקרע לשתיים, או ליותר, ההכי מפחיד קרה. ומה אני חשבתי כשלקחתי את כולם למעמד הכלכך לא בטוח הזה , לכל הרוחות איתי...
נסענו לא לפני שעפר היה שם איתי כמציל, לא לפני שקבלתי חיבוק אמהי מרבקה (שבחויה שלי יכולה להבין אותי מהכי קרוב לבפנים שיש), דיקור אצל נדב ותידרוך אצל גלו... הרגשתי מטופלת.
יוון, כלכך משמחת אותי, כלכך פשוטה ומובנת לי, כלכך יפה בפשטותה. צבע לבן, סיד וצבע כחול וגרניומים ובזיליקום בעציצים, זהו. וכמובן ים והרים ונוף הורס והאוכל, כלכך משמח, כלכך מדויק לי.
אז ביקרנו בבית או ברחוב של הבית של סבתא. כלכך הרבה זכרונות יש לי מהרחוב המכוער והמגעיל הזה אי שם באתונה. plissenose theka (רחוב פליסנוס 10). אנחנו עומדים שם, אני בוכה, הבנות מצלמות, לא יודעות בדיוק את מה. מגיחה השכנה המוזרה, שכשאני מספרת לה מי סבתא שלי היא מתנפלת עלי בחיבוק שלא מכבד ספייס, היא והיווניות הזקנות, לא שמעו על המושג, וגוררת אותי למכולת שנמצאת שם מאז ומעולם. האיש שם, אחרי שהיא מספרת לו מי אני, מחייך ואומר לי שאני דומה לה, הכי מחמיא והכי לא גם. הוא מחלק לבנות שוקולדים, הריח של הנפטלין חזק מאוד כמו בבית של סבתא ואנחנו יוצאים לרחוב ואני פתאום מרגישה, שצריכה לתקשר איתם, עם אמא וסבתא במקום אחר. שזה מאוד ארצי ולא מספק הנגיעה במקום שהיו בו פעם, ושאני לשם לא צריכה לחזור ושאולי אני כמו חמו יכולה לדבר ולפגוש אותם ממקום אחר.. אולי ואלי לא גם..
למלון הקטן שלנו הופיע ליזה, אמרה במייל שהיא החברה הטובה של אמא ואני לא ידעתי למה לצפות.
היא הופיע עם הבן שלה, הוא בן 30 כבר והיא סיפרה על הקשר שלה עם אמא. שהיו כמו שאני ורבקה עכשיו, אבל מגיל מאוד צעיר. היא הראתה לנו איפה עמדו לקחת ביחד את ההסעה לבית ספר, ועם איזה מוכר מאיזו חנות סובלאקי הן התחילו. איך היו יושבות לכתוב את הספר שלה בגיל מבוגר יותר, ואיך מלשתות תה, זה היה הופך לארוחות שחיטות שסבתא שלי מזינה אותם בעוד ועוד אוכל... איך הן עשו דיאטות מטורפות של שבועות ואיך שברו אותן בעמידה על סיר עוף שסבתא שלי הביאה "מהפורנו" (המאפיה) באותו רגע.
המפגש מאוד שימח וריגש גם את הבנות שכלכך נעלבו שהדוד שלי לא רוצה לפגוש אותן והן חגגו על היחס החם שקבלו בעיר הענקית והמאוד לא מוכרת להן. לא יכולתי שלא להתכווץ לנוכח המחשבה שהאשה הזו בגיל של אמא שלי בדיוק, ולו יכלו הבנות שלי להכיר אותה והיא אותן, לו לו לו לו ....
את פרק מויסיס, דוד שלי, אפשר לסכם כהצלחה גדולה. בסופו של דבר הוא פגש ואף יצר קשר משמעותי וחם וקרוב עם הבנות. נתן להם מתנות והיה מקסים כפי שידעתי שהוא.
המפגש איתו היה קולח ונעים וקרוב. נזכרתי כמה הוא מיוחד ושווה. כלכך שמחתי שלא ויתרתי עליו למרות כל הקושי ולמרות המגבלות והוא לא רוצה לראות את הבנות... אי אפשר להבין מרחוק דברים שהבנתי מיד כשנפגשנו. שמחתי שרבקה התעקשה להראות לי שזו טעות לוותר ולהעיף אותו למרות שהוא כזה בררן ומוזר ולא ברור.
אז קבלתי כהרגלי מה שרציתי, טיול עם הבנות ועפר ביוון, דניאל לגמרי השתלבה בשושלת הנשית שלי, עפר היה האם ואחות והעוגן והשמחה והבטחון והאהוב והכל, ואני לא הצלחתי לשמוח, אבל הצלחתי להיות בחוויה המאוד מיוחדת וחשובה לי ולכולנו.
המחזור לא הגיע כל ה10 ימים, כל הזמן הרגשתי שכמעט, שאולי והנה... ביום שחזרנו הוא הופיע והגוף שלי, שכנראה אפשר לסמוך עליו, עשה את עבודתו והוציא את הכל מעצמו. גם זו חויה לא פשוטה. אבל איך שזה יצא, נכנסה השמחה. אחד לאחד. איזה מזל שיש בי עוד שמחה. ברגעי הכאב והאובדן אין לה זכר.
כשחזרתי הרגשתי צורך עז לפגוש את נאוה, המכשפה שלי, הרגשתי שלה יש דרכים ליצור מפגשים עם סבתא ואמא ואכן היא יצרה. אמא באה אליה, כי אני לא מצליחה להביא אותה, ואמרה לי שהמתנה שלה אלי היא השמחה. ושהלכה אז כדי שאני אוכל ליצור יש מאין... לא ממש הבנתי את ההסבר עד שעפר חיבר את הסיפור שלה ושלי.
אז אולי היא הלכה וככה העבירה אותי את טבילת ידיעת המוות, ואני הצאצא החזק שלה ששרדה את החיים והצליחה לחיות בשמחה ובידיעת המוות גם. ואולי אין קשר בין השניים ואי אפשר להסביר למה הלכה.
בכל מקרה המפגש דרך נאוה, למרות שלא נאמרו דברים קשים או רעים, להפך, השאיר אותי עצובה ומבולבלת, בודדה וקטנה מאוד.... לערב ארוך אחד.............. עד ששוב חזרתי לעצמי שלי, לשמחה ולתחושת איזה מזל למרות הכל יש לי. גם אם יש מאין וגם אם אין מאין וגם אם יש מיש.
רק לסיום קבלתי מדוד שלי סלסלת אוכל מקש, שהיתה של אמא, סלסלת אוכל לבית ספר, שבתוכה כתוב בכתב ילדותי ANNA KOSTIS.
לחיים.
" הקרקע מושכת אותי מטה באלף שורשים. ברחמי ילד, זרע הבדידות, והשמש בשמים תילחם עליו, שיתסוס הצאצא הכי חזק שלי." הצאצא הזה אמור לשרוד את הידיעה של המוות ולא להשתגע מצד אחד ומן הצד השני לא לחיות את השדות הירוקים של התקווה שמצוירים על עורות נוקשים... ככה היא מתארת את זה בספר שלה.
נסעתי לטיול שושים ביוון שברחמי עובר מת. רציתי לבטל, אבל היה ברור לי שצריך להמשיך, לא חוזרים אחורה אני אומרת, לא משנים את העולם. נסענו למרות הכאב והאובדן והמכה הנוראית שקבלתי בעודי עומדת עם עפר והבנות באולטראסאונד, ערב יום כיפור, כדי שכולם ביחד יוכלו לשמוח בדופק של היצור הקטן שהצטרף את משפחתינו. אין דופק, הלב נקרע לשתיים, או ליותר, ההכי מפחיד קרה. ומה אני חשבתי כשלקחתי את כולם למעמד הכלכך לא בטוח הזה , לכל הרוחות איתי...
נסענו לא לפני שעפר היה שם איתי כמציל, לא לפני שקבלתי חיבוק אמהי מרבקה (שבחויה שלי יכולה להבין אותי מהכי קרוב לבפנים שיש), דיקור אצל נדב ותידרוך אצל גלו... הרגשתי מטופלת.
יוון, כלכך משמחת אותי, כלכך פשוטה ומובנת לי, כלכך יפה בפשטותה. צבע לבן, סיד וצבע כחול וגרניומים ובזיליקום בעציצים, זהו. וכמובן ים והרים ונוף הורס והאוכל, כלכך משמח, כלכך מדויק לי.
אז ביקרנו בבית או ברחוב של הבית של סבתא. כלכך הרבה זכרונות יש לי מהרחוב המכוער והמגעיל הזה אי שם באתונה. plissenose theka (רחוב פליסנוס 10). אנחנו עומדים שם, אני בוכה, הבנות מצלמות, לא יודעות בדיוק את מה. מגיחה השכנה המוזרה, שכשאני מספרת לה מי סבתא שלי היא מתנפלת עלי בחיבוק שלא מכבד ספייס, היא והיווניות הזקנות, לא שמעו על המושג, וגוררת אותי למכולת שנמצאת שם מאז ומעולם. האיש שם, אחרי שהיא מספרת לו מי אני, מחייך ואומר לי שאני דומה לה, הכי מחמיא והכי לא גם. הוא מחלק לבנות שוקולדים, הריח של הנפטלין חזק מאוד כמו בבית של סבתא ואנחנו יוצאים לרחוב ואני פתאום מרגישה, שצריכה לתקשר איתם, עם אמא וסבתא במקום אחר. שזה מאוד ארצי ולא מספק הנגיעה במקום שהיו בו פעם, ושאני לשם לא צריכה לחזור ושאולי אני כמו חמו יכולה לדבר ולפגוש אותם ממקום אחר.. אולי ואלי לא גם..
למלון הקטן שלנו הופיע ליזה, אמרה במייל שהיא החברה הטובה של אמא ואני לא ידעתי למה לצפות.
היא הופיע עם הבן שלה, הוא בן 30 כבר והיא סיפרה על הקשר שלה עם אמא. שהיו כמו שאני ורבקה עכשיו, אבל מגיל מאוד צעיר. היא הראתה לנו איפה עמדו לקחת ביחד את ההסעה לבית ספר, ועם איזה מוכר מאיזו חנות סובלאקי הן התחילו. איך היו יושבות לכתוב את הספר שלה בגיל מבוגר יותר, ואיך מלשתות תה, זה היה הופך לארוחות שחיטות שסבתא שלי מזינה אותם בעוד ועוד אוכל... איך הן עשו דיאטות מטורפות של שבועות ואיך שברו אותן בעמידה על סיר עוף שסבתא שלי הביאה "מהפורנו" (המאפיה) באותו רגע.
המפגש מאוד שימח וריגש גם את הבנות שכלכך נעלבו שהדוד שלי לא רוצה לפגוש אותן והן חגגו על היחס החם שקבלו בעיר הענקית והמאוד לא מוכרת להן. לא יכולתי שלא להתכווץ לנוכח המחשבה שהאשה הזו בגיל של אמא שלי בדיוק, ולו יכלו הבנות שלי להכיר אותה והיא אותן, לו לו לו לו ....
את פרק מויסיס, דוד שלי, אפשר לסכם כהצלחה גדולה. בסופו של דבר הוא פגש ואף יצר קשר משמעותי וחם וקרוב עם הבנות. נתן להם מתנות והיה מקסים כפי שידעתי שהוא.
המפגש איתו היה קולח ונעים וקרוב. נזכרתי כמה הוא מיוחד ושווה. כלכך שמחתי שלא ויתרתי עליו למרות כל הקושי ולמרות המגבלות והוא לא רוצה לראות את הבנות... אי אפשר להבין מרחוק דברים שהבנתי מיד כשנפגשנו. שמחתי שרבקה התעקשה להראות לי שזו טעות לוותר ולהעיף אותו למרות שהוא כזה בררן ומוזר ולא ברור.
אז קבלתי כהרגלי מה שרציתי, טיול עם הבנות ועפר ביוון, דניאל לגמרי השתלבה בשושלת הנשית שלי, עפר היה האם ואחות והעוגן והשמחה והבטחון והאהוב והכל, ואני לא הצלחתי לשמוח, אבל הצלחתי להיות בחוויה המאוד מיוחדת וחשובה לי ולכולנו.
המחזור לא הגיע כל ה10 ימים, כל הזמן הרגשתי שכמעט, שאולי והנה... ביום שחזרנו הוא הופיע והגוף שלי, שכנראה אפשר לסמוך עליו, עשה את עבודתו והוציא את הכל מעצמו. גם זו חויה לא פשוטה. אבל איך שזה יצא, נכנסה השמחה. אחד לאחד. איזה מזל שיש בי עוד שמחה. ברגעי הכאב והאובדן אין לה זכר.
כשחזרתי הרגשתי צורך עז לפגוש את נאוה, המכשפה שלי, הרגשתי שלה יש דרכים ליצור מפגשים עם סבתא ואמא ואכן היא יצרה. אמא באה אליה, כי אני לא מצליחה להביא אותה, ואמרה לי שהמתנה שלה אלי היא השמחה. ושהלכה אז כדי שאני אוכל ליצור יש מאין... לא ממש הבנתי את ההסבר עד שעפר חיבר את הסיפור שלה ושלי.
אז אולי היא הלכה וככה העבירה אותי את טבילת ידיעת המוות, ואני הצאצא החזק שלה ששרדה את החיים והצליחה לחיות בשמחה ובידיעת המוות גם. ואולי אין קשר בין השניים ואי אפשר להסביר למה הלכה.
בכל מקרה המפגש דרך נאוה, למרות שלא נאמרו דברים קשים או רעים, להפך, השאיר אותי עצובה ומבולבלת, בודדה וקטנה מאוד.... לערב ארוך אחד.............. עד ששוב חזרתי לעצמי שלי, לשמחה ולתחושת איזה מזל למרות הכל יש לי. גם אם יש מאין וגם אם אין מאין וגם אם יש מיש.
רק לסיום קבלתי מדוד שלי סלסלת אוכל מקש, שהיתה של אמא, סלסלת אוכל לבית ספר, שבתוכה כתוב בכתב ילדותי ANNA KOSTIS.
לחיים.
רשומות
3 תגובות:
אוח מותק.
דמעות.
את כזו מדהימה.
קיקה, את התגלמות מחזוריות החיים. בגילגול אחד. זה מדהים
אחותי המתוקה. מרגש וחזק. חיבוקים ונשיקות.
הוסף רשומת תגובה