נחש בגן עדן
ישבנו כמו בכל יום בממלכתינו אשר בגן אל שולחן הפיקניקים האדום ושתינו קפה טעים, 'אילי' כמובן, וסנדויץ טעים במיוחד שרבקה הכינה לנו.
שמענו צעקה גדולה, וזה לא נדיר בגן ילדים, וגם "נחש נחש" זו צעקה מוכרת שנגמרת בסופו של דבר, בלטאה, או זיקית או אפילו תולעת גדולה... הסתובבנו שתיינו מיד וראינו, שני ילדים בארגז החול, אחד צועק נחש ומצביעה לכיוון המחסן, והשני בוכה בכי של כאב נוראי, ואז ראינו את הנחש בורח כל עוד נפשו בו. לא ענק, בערך 40 סנטימטר עם משולשים על הגב, אבל בשלב הזה ממש לא ידעתי עדיין שזה צפע... לא החלפנו מילה בניינו, אבל כל אחת ידעה בדיוק מה תפקידה. כאילו תירגלנו את הרגע פעמים רבות.
רבקה רצה לילד הבוכה והרימה אותו. מה היא עשתה מאותו רגע, לא ראיתי, היא רק אמרה שהיא הולכת להזמין אמבולנס. בלי לחשוב רגע הלכתי לכיוון הנחש. המחשבה היחידה שהיתה לי בראש היא שצריכה להרוג אותו כדי לשלוח אותו עם הילד לבית חולים. שמעתי פעם שזה מה שצריך, אז עשיתי....
ידעתי שאני צריכה לפעול מהר, שלא יעלם לי, אז לקחתי את הדבר הראשון שהיה בדרכי לצורך המפגש עם הנחשששש. היה שם את חפירה של הילדים, בראשי קיוותי שלפחות יהיה לי איזה מעדר אמיתי או משהו כזה. לא היה זמן, לא היה פחד שידעתי עליו, בתפקוד... התחלתי להזיז את ארגזי העצים שלשם ברח הנחש, ומתחת לאחד מהם הוא נעמד מולי, מגולגל ובעמדת תקיפה, כיוונתי את הדבר הזה שרציתי נורא שיהיה מעדר ופשוט התחלתי לנסות לחתוך לו את הצוואר, או גרון או מה שזה לא יהיה שם באברי הנחש, מתחת לראש. הופתעתי לגלות כמה זה לא פשוט וכמה זה עבה וממען להפרד. כשראיתי שהוא כבר לא נאבק עצרתי. ביקשתי צנצנת שהגיע תוך שניה ופשוט הכנסתי אותו פנימה ואז התחלתי לנשום. ראיתי פתאום את הגן, את הילדים שצופים בי, את הצוות והבהלה בעיניו... חזרתי מבועה במציאות. שמחתי לחזור ושהצלחתי. רצתי לשער לראות אם כבר האמבולנס הגיע אבל לא, הוא זז לאט, מידי לטעמי, במיוחד שהילד בוכה נורא ולא מפסיק לזוז ולבעוט והרי הוא אמור לא לזוז בכלל עד שיגיע לבית חולים.
אבל מי הגיע ראשון לשער, כתב חדשות, לרגע לא האמנתי שהכתב מגיע לפני הפינוי. התחושה של מאיפה לעזאזל הוא יודע כבר ומה השטויות האלה... הצלחנו לנפנף אותו עד שהילד סוף כל סוף יצא לדרכו, לא לפני שאמא שלו הגיע עם תינוקת שרק יונקת ושהאמבולנס לא היה מוכן לקחת אותה גם... וכך נשארנו בגן עם 35 ילדים מבוהלים, ותינוקת שלא יודעת לאכול מבקבוק.
תחושת ה"אולי זה חלום רע" או "האיך לעזאזל זה המצב?" חלפה מהר ועברה לנוכח הצורך להרגיע ולהסביר ולתת בטחון שהופר בגן העדן. הזמנתי את כל הילדים לספריה למפגש על הנחש, הם אפילו שמו לב שזה חרוז, מה שאני לא שמתי לב במצבי.
ישבנו בספריה והתחלתי לספר להם מה קרה, ומה עשינו ומה עכשיו. אחר כך שמענו את הילד שהיה עם הילד שהוכש והוא קבל מקום של כבוד לתאר את הארוע מהזוית שלו. אני לקחתי על עצמי לספר את הסיפור מעיני ומעיניו של הנחש.
כל היצורים החיים בגן הם החברים שלי, כולל הנמלים, החיפושיות, הג'וקים וגם העכבישים המסוכנים, וכמו שאחד הילדים אמר לי, גם האריות שבאפריקה ובכלל כל החיות.... גם הרעות וההורגות, הסבירו לי הילדים.
אז אני סיפרתי על הנחש, שנח לו תחת הצלחת שהיתה בארגז החול וישן, פתאום באו שני ענקים, ממש גדולים, זברה וג'ירפה, והזיזו לו את הכיסוי, הוא כלכך ניבהל שכל מה שרצה לעשות הוא לברוח, ולכן מה שיש לו לעשות זה לנשוך, והילדים מכירים את הרצון לנשוך כשממש פוחדים או כועסים. הסיפור הזה הצחיק והיה מוזר לילדים, אבל הם הבינו שיכול להיות שככה הרגיש. האפשרויות של טובים ורעים לא תפסה בסיפור שלי. סיפרתי להם כמה זה היה לי קשה להרוג את החבר שלי, ושהלוכדים המקצועיים לא הורגים אותם אלא מחזירים אותם לשדות הרחוקים ושגם לנחשים הערסיים יש זכות לחיות כמונו.בשיחה עם הילדים גם דברנו על מה אפשר לעשות כדי לא לפגוש נחשים, ואיפה הם אוהבים להיות...והדיבור הישיר והמחבר הזה גרם לילדים לחזור לשגרה מהר יותר ממה שאנחנו יכונו לחזור. האחריות וההבנה שבתוך גן העדן המוגן שלנו יכול נחש צפע לחכות בארגז החול, היא הבנה מטלטלת ומעמידה את תחושת המוגנות שיש לנו בדרך כלל בספק גדול.
התקשורת נורא הציקה, באה שוב ושוב ורצתה לצלם אותי מחזיקה מעדר... וכל מיני שטויות שכלו, ממש בכוח הינו צריכים להעיף אותם מהגן כדי שנוכל להתפנות לדבר עם הילדים.הכתב ששם את רגלו בשער ולא הניח אמר לי שאני גיבורה ושזו לא בושה. הוא אמר שבכל מיקרה הוא יכתוב, לפחות אומר את דברי.. וכל מניפולציה שיכל, כולל לראיין את הילדים בני השנתיים דרך הגדר.....
לקאן הפסיכולוג מתאר את המציאות שלנו כסיפור טוב וחשוב שאנחנו מספרים לעצמינו. המציאות, החיים השגרה הרגיל. ואזזזזז מופיע הממשי, הוא לעומת זאת לא קשור לכלום, הוא מה שקורה ללא הכנה: תאונות, אסונות, הכשות, מחלות נואיות, הוא הממשי מפלח את המציאות ומזכיר לנו שהמציאות שלנו היא רק סיפור. לקאן מגדיש את החשיבות שלנו לשמור על המציאות והוא מראה את החשיבות בסיפור הסיפור שלנו. כי לחיות בידיעת הממשי בכל רגע, זה מתכון לשגעון.
אבל אם חיים את המציאות שלנו, עם ההבנה שיש שם כל הזמן את הממשי, שלא תלוי בנו, שלא יודיע לפני שבא, שפשוט מופיע ברגע ושובר את כל המיבנה והסיפור והבטחון, החיים ,נראה לי הופכים, להיות יותר שלמים ופחות אשליתיים.
הארוע הזה כבר קרה די מזמן, מאז הרבה מים עברו בנפשי:
*מה שנשאר לי הכי חזק זה המזל הגדול שלי שלא הייתי בסיפור הזה לבד וכמה השותפות והחברות ו"השתיים" יקרים גם ברגעים שכאלו.
*הטירוף של התקשורת, וכמה לחץ הופעל עלי לשתף פעולה עם הפורנוגרפיה שבעיתונות ובכלל בתקשורת. ואת ההד שיש עדיין חודשים אחרי למי שפוגש אותי במושבה ומזכיר לי את הגבורה שלי עם הנחש, אפרופו כוחה של התקשורת...
*המשמעות והכוח וההשפעה שהיתה לתגובה שלנו כמבוגרים אחריים לארוע וההשתקפות על הילדים. להורים זה היה יותר קשה כמובן, אבל גם עליהם ראינו שכנראה עשינו שם משהו בסדר ונכון.
----- כי נחש צפע בארגז החול זה ממש קשה לספוג במציאות, רק הממשי יכול לקבל עליו ארוע שכזה....
ישבנו כמו בכל יום בממלכתינו אשר בגן אל שולחן הפיקניקים האדום ושתינו קפה טעים, 'אילי' כמובן, וסנדויץ טעים במיוחד שרבקה הכינה לנו.
שמענו צעקה גדולה, וזה לא נדיר בגן ילדים, וגם "נחש נחש" זו צעקה מוכרת שנגמרת בסופו של דבר, בלטאה, או זיקית או אפילו תולעת גדולה... הסתובבנו שתיינו מיד וראינו, שני ילדים בארגז החול, אחד צועק נחש ומצביעה לכיוון המחסן, והשני בוכה בכי של כאב נוראי, ואז ראינו את הנחש בורח כל עוד נפשו בו. לא ענק, בערך 40 סנטימטר עם משולשים על הגב, אבל בשלב הזה ממש לא ידעתי עדיין שזה צפע... לא החלפנו מילה בניינו, אבל כל אחת ידעה בדיוק מה תפקידה. כאילו תירגלנו את הרגע פעמים רבות.
רבקה רצה לילד הבוכה והרימה אותו. מה היא עשתה מאותו רגע, לא ראיתי, היא רק אמרה שהיא הולכת להזמין אמבולנס. בלי לחשוב רגע הלכתי לכיוון הנחש. המחשבה היחידה שהיתה לי בראש היא שצריכה להרוג אותו כדי לשלוח אותו עם הילד לבית חולים. שמעתי פעם שזה מה שצריך, אז עשיתי....
ידעתי שאני צריכה לפעול מהר, שלא יעלם לי, אז לקחתי את הדבר הראשון שהיה בדרכי לצורך המפגש עם הנחשששש. היה שם את חפירה של הילדים, בראשי קיוותי שלפחות יהיה לי איזה מעדר אמיתי או משהו כזה. לא היה זמן, לא היה פחד שידעתי עליו, בתפקוד... התחלתי להזיז את ארגזי העצים שלשם ברח הנחש, ומתחת לאחד מהם הוא נעמד מולי, מגולגל ובעמדת תקיפה, כיוונתי את הדבר הזה שרציתי נורא שיהיה מעדר ופשוט התחלתי לנסות לחתוך לו את הצוואר, או גרון או מה שזה לא יהיה שם באברי הנחש, מתחת לראש. הופתעתי לגלות כמה זה לא פשוט וכמה זה עבה וממען להפרד. כשראיתי שהוא כבר לא נאבק עצרתי. ביקשתי צנצנת שהגיע תוך שניה ופשוט הכנסתי אותו פנימה ואז התחלתי לנשום. ראיתי פתאום את הגן, את הילדים שצופים בי, את הצוות והבהלה בעיניו... חזרתי מבועה במציאות. שמחתי לחזור ושהצלחתי. רצתי לשער לראות אם כבר האמבולנס הגיע אבל לא, הוא זז לאט, מידי לטעמי, במיוחד שהילד בוכה נורא ולא מפסיק לזוז ולבעוט והרי הוא אמור לא לזוז בכלל עד שיגיע לבית חולים.
אבל מי הגיע ראשון לשער, כתב חדשות, לרגע לא האמנתי שהכתב מגיע לפני הפינוי. התחושה של מאיפה לעזאזל הוא יודע כבר ומה השטויות האלה... הצלחנו לנפנף אותו עד שהילד סוף כל סוף יצא לדרכו, לא לפני שאמא שלו הגיע עם תינוקת שרק יונקת ושהאמבולנס לא היה מוכן לקחת אותה גם... וכך נשארנו בגן עם 35 ילדים מבוהלים, ותינוקת שלא יודעת לאכול מבקבוק.
תחושת ה"אולי זה חלום רע" או "האיך לעזאזל זה המצב?" חלפה מהר ועברה לנוכח הצורך להרגיע ולהסביר ולתת בטחון שהופר בגן העדן. הזמנתי את כל הילדים לספריה למפגש על הנחש, הם אפילו שמו לב שזה חרוז, מה שאני לא שמתי לב במצבי.
ישבנו בספריה והתחלתי לספר להם מה קרה, ומה עשינו ומה עכשיו. אחר כך שמענו את הילד שהיה עם הילד שהוכש והוא קבל מקום של כבוד לתאר את הארוע מהזוית שלו. אני לקחתי על עצמי לספר את הסיפור מעיני ומעיניו של הנחש.
כל היצורים החיים בגן הם החברים שלי, כולל הנמלים, החיפושיות, הג'וקים וגם העכבישים המסוכנים, וכמו שאחד הילדים אמר לי, גם האריות שבאפריקה ובכלל כל החיות.... גם הרעות וההורגות, הסבירו לי הילדים.
אז אני סיפרתי על הנחש, שנח לו תחת הצלחת שהיתה בארגז החול וישן, פתאום באו שני ענקים, ממש גדולים, זברה וג'ירפה, והזיזו לו את הכיסוי, הוא כלכך ניבהל שכל מה שרצה לעשות הוא לברוח, ולכן מה שיש לו לעשות זה לנשוך, והילדים מכירים את הרצון לנשוך כשממש פוחדים או כועסים. הסיפור הזה הצחיק והיה מוזר לילדים, אבל הם הבינו שיכול להיות שככה הרגיש. האפשרויות של טובים ורעים לא תפסה בסיפור שלי. סיפרתי להם כמה זה היה לי קשה להרוג את החבר שלי, ושהלוכדים המקצועיים לא הורגים אותם אלא מחזירים אותם לשדות הרחוקים ושגם לנחשים הערסיים יש זכות לחיות כמונו.בשיחה עם הילדים גם דברנו על מה אפשר לעשות כדי לא לפגוש נחשים, ואיפה הם אוהבים להיות...והדיבור הישיר והמחבר הזה גרם לילדים לחזור לשגרה מהר יותר ממה שאנחנו יכונו לחזור. האחריות וההבנה שבתוך גן העדן המוגן שלנו יכול נחש צפע לחכות בארגז החול, היא הבנה מטלטלת ומעמידה את תחושת המוגנות שיש לנו בדרך כלל בספק גדול.
התקשורת נורא הציקה, באה שוב ושוב ורצתה לצלם אותי מחזיקה מעדר... וכל מיני שטויות שכלו, ממש בכוח הינו צריכים להעיף אותם מהגן כדי שנוכל להתפנות לדבר עם הילדים.הכתב ששם את רגלו בשער ולא הניח אמר לי שאני גיבורה ושזו לא בושה. הוא אמר שבכל מיקרה הוא יכתוב, לפחות אומר את דברי.. וכל מניפולציה שיכל, כולל לראיין את הילדים בני השנתיים דרך הגדר.....
לקאן הפסיכולוג מתאר את המציאות שלנו כסיפור טוב וחשוב שאנחנו מספרים לעצמינו. המציאות, החיים השגרה הרגיל. ואזזזזז מופיע הממשי, הוא לעומת זאת לא קשור לכלום, הוא מה שקורה ללא הכנה: תאונות, אסונות, הכשות, מחלות נואיות, הוא הממשי מפלח את המציאות ומזכיר לנו שהמציאות שלנו היא רק סיפור. לקאן מגדיש את החשיבות שלנו לשמור על המציאות והוא מראה את החשיבות בסיפור הסיפור שלנו. כי לחיות בידיעת הממשי בכל רגע, זה מתכון לשגעון.
אבל אם חיים את המציאות שלנו, עם ההבנה שיש שם כל הזמן את הממשי, שלא תלוי בנו, שלא יודיע לפני שבא, שפשוט מופיע ברגע ושובר את כל המיבנה והסיפור והבטחון, החיים ,נראה לי הופכים, להיות יותר שלמים ופחות אשליתיים.
הארוע הזה כבר קרה די מזמן, מאז הרבה מים עברו בנפשי:
*מה שנשאר לי הכי חזק זה המזל הגדול שלי שלא הייתי בסיפור הזה לבד וכמה השותפות והחברות ו"השתיים" יקרים גם ברגעים שכאלו.
*הטירוף של התקשורת, וכמה לחץ הופעל עלי לשתף פעולה עם הפורנוגרפיה שבעיתונות ובכלל בתקשורת. ואת ההד שיש עדיין חודשים אחרי למי שפוגש אותי במושבה ומזכיר לי את הגבורה שלי עם הנחש, אפרופו כוחה של התקשורת...
*המשמעות והכוח וההשפעה שהיתה לתגובה שלנו כמבוגרים אחריים לארוע וההשתקפות על הילדים. להורים זה היה יותר קשה כמובן, אבל גם עליהם ראינו שכנראה עשינו שם משהו בסדר ונכון.
----- כי נחש צפע בארגז החול זה ממש קשה לספוג במציאות, רק הממשי יכול לקבל עליו ארוע שכזה....
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה